שבר על שבר הושברנו

לתקופה זו שהיא תקופת "בין המצרים", תקופה שמיוחדת לאבל על חורבן הבית, מתווסף – לצערנו - השנה אבל קשה ומיוחד. "שקולה מיתתם של צדיקים כשריפת בית אלוקינו" כמאמר חז"ל. שבר על שבר הושברנו.

הלב דווי, ומסרב להאמין. מי יתן לנו תמורתו.

נקדיש את המאמר לע"נ הטהורה של מרן זצוק"ל, ובתוך הדברים נרחיב מעט אודות גדולתם של צדיקים.

כידוע, משה רבינו, התאווה והשתוקק להיכנס לארץ ישראל. הוא התפלל על כך תקט"ו תפילות (כמניין "ואתחנן"), והוא עשה את כל אשר לאל-ידו על מנת לבטל את הגזירה.

הקב"ה לא נענה לתפילותיו של משה [ואכמ"ל בעניין זה, ומי יעמוד בסוד ה'], אולם במקום הכניסה לארץ ישראל, הוא מצוה עליו לעלות אל הר העברים, ולראות משם את הארץ. וכך קראנו בפרשת השבוע הקודמת:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל) פרק כז, יב).

ובסוף פרשת האזינו – שם מתארת התורה שוב את הציווי לעליית משה - מוסיפה התורה את הפסוק הבא: כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל,(דברים לב, נב).

מה "נותנת" הראייה הזו למשה רבינו? האם ראייה זו "מפצה" אותו על הגזירה שאוסרת עליו להיכנס לארץ המיוחלת, או שמא היא רק מעצימה את הגזירה ואת הקושי (כפי שנראה לכאורה)?

להבדיל אלף אלפי הבדלות, הבדיחה העממית מספרת על ילד שהיה תאב מאוד לאכול גלידה, אלא שידו של אביו לא הייתה משגת לקנותה.

מה עשה האב? הוא הבטיח לבנו כי "אם הוא יהיה ילד טוב, הוא ייקח אותו לראות כיצד אנשים אוכלים גלידה"...

להבדיל, נראה כי גם בפרשת השבוע הקודמת קראנו על משהו דומה. האומנם?

ובכן, ראשית יש להבדיל את ההבדל הברור כי השתוקקותו של משה הייתה השתוקקות רוחנית [כפי שחז"ל אומרים כי השתוקקותו של משה להיכנס לארץ ישראל נבעה מרצונו לקיים את מצוותיה (ראה סוטה יד ע"א)] וממילא לראייה שנובעת מהשתוקקות רוחנית יש משמעות אחרת. בספרים הק' אף כתוב כי ראייתו של משה השפיעה על ארץ ישראל [יש אומרים כי לכן "אוירא דארץ ישראל מחכים" כי האוויר התקדש במיוחד מכוח ראייתו של משה.]

ייתכן ויש לראייה זו משמעות נוספת, וכדלהלן.

•

ה"אור החיים" הק' בפרשת האזינו (שם) מדייק את לשון הפסוק הנ"ל - כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. הוא שואל, מדוע הקב"ה היה צריך להדגיש שוב בסיום הדברים "אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" אחר שכבר מראש ברור שמדובר על אותה ארץ, וכמופיע בתחילת הפסוק - "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא".

הוא משיב על כך לפי דברי חז"ל, שמשה רבינו ייכנס לעתיד לבוא לארץ ישראל יחד עם האבות הק', והוא אף יהיה גואלם של ישראל (עי' במקורות שמצוינים בדבריו), וממילא – חשש הקב"ה פן ישתמע חלילה למשה מדבריו שהכניסה לארץ ישראל נאסרת עליו באופן מוחלט ולעד, ולכן הדגיש לו הקב"ה בדבריו כי רק עכשיו הוא לא זוכה להיכנס "אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל", אולם לעתיד לבוא הוא יזכה, ואדרבה הוא אף יגאל את ישראל.

לאור דבריו של האוה"ח הק' ראיתי לבאר רעיון נפלא בפשר ראיית הארץ ע"י משה, ובציוויו של הקב"ה.

ראיית הארץ פירושה שייכות לארץ. משה רבינו ראה את הארץ, משמע – הוא שייך אליה. וממילא, גם אם כעת הוא לא זוכה להיכנס אל הארץ בגלל אותה הגזירה, אולם בשורשם של דברים, אותה ראייה הולידה קשר נצחי בינו לבין ארץ ישראל, וקשר זה יבוא לידי ביטוי מעשי בגאולה העתידה בב"א.

ראייה מולידה שייכות.

•

חכמינו הזהירו רבות אודות שמירת העיניים ממראות-אסורים, והארכנו בעניין זה במאמרנו לפרשת צו: "אל תגלוש". אחד המשפטים הידועים מדברי חז"ל בעניין זה הוא המשפט שמופיע ב"מדרש-רבה" על ספר במדבר (נשא, פרשה י סימן ב), שם דורשים חז"ל את הפסוק מספר משלי (כג, כו): תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה. חז"ל מסבירים מדוע מזכיר שלמה המלך דווקא את העיניים והלב? מה יש בהם שצריכים לבקש מהם "במיוחד"?

מבארים חז"ל שאיברים אילו זקוקים לשמירה מיוחדת משום ש"העבירה תלויה בהם". "עינא וליבא תרי סרסורי דחטאה אינון" (-העין והלב הם שני סרסורים לעבירה).

ולכן אף הזהירה התורה בפרשת ציצית: וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (במדבר טו, לט). כי – "הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות" (לשון רש"י שם).

[וע"ע בדברי הגמ' בעבודה זרה (כח ע"ב) לעניין חילול שבת על עין שחלתה, "דשורייני דעינא באובנתא דלבא תלו" (-ראיית העין תלויה בשרירי הלב). וראה עוד בדברי השל"ה שער האותיות אות למ"ד "לב טוב" אות ד', ועוד.]

כי זה כוחה של ראייה. היא נהפכת לחלק אינטגרלי מנפשו של האדם. הראייה מובילה היישר אל הלב.

על עוצמת כוחה של הראייה נוכל ללמוד גם מהמסופר בפרשת השבוע (ראה סוף פרק לא) כי לאחר מלחמת מדין התנדבו שרי הצבא להביא קרבן לה'. הם הביאו כתרומה לבית המקדש תכשיטי זהב רבים מהשלל [16,750 שקל (!) (ב"שקלים" של אותם הימים), פסוק נב].

חז"ל במס' שבת (סד ע"א, ודבריהם הובאו ברש"י כאן) מתארים שמשה רבינו לא הבין מדוע הם הביאו את אותו הדורון, הוא שאל אותם: "שמא חזרתם לקלקולכם הראשון", דהיינו שמא חטאתם עם בנות מדין כדרך שעשיתם בשטים עם בנות מואב, ומשום כך אתם זקוקים לכפרה, והם השיבו לו "וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ", כלומר, לא נמצא בינינו אפילו איש אחד (!) שנחסר משמירת הדת היהודית, ולמרות זאת אנו מביאים כפרה זו משום ש"אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו".

הרהורי העבירה שבאו בשעת המלחמה, בעקבות ראיית העיניים, חייבו את אותה הכפרה.

•

כוחה של הראייה קיים לא רק בצד השלילי, הוא קיים - וביתר שאת - בצד החיובי.

אותו פסוק שהוזכר קודם בהקשר לכוחם השלילי של הראיות האסורות, פותח דווקא בצד החיובי של הראייה.

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (במדבר טו, לט).

מה מוביל ל"וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם"? וּרְאִיתֶם אֹתוֹ!

הראייה של הציצית [שהגימטריא שלה היא תרי"ג, בתוספת שמונת החוטים, וחמשת הקשרים] מזכירה לאדם את קיום כל המצוות, וממילא הוא בא לעשותם.

וכך דרשו חכמים "ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה" (מנחות מג ע"ב).

הנה, ראייה של מצווה אחת – ציצית, מזכירה את כל תרי"ג המצוות, ומביאה את האדם ליישומן.

כי הראיה יוצרת קשר הדוק עם הדבר הנראה, והיא אף מניעה את הלב שמפעיל את כלי המעשה.

•

לא רק ראייה גשמית יוצרת קשר עם הדבר הנראה. קיימת גם ראייה רוחנית. התבוננות והשתוקקות.

כל התבוננות בדבר יוצרת קשר לאותו הדבר. ניתן להגיע להתבוננות על ידי ראייה גשמית, אולם ניתן גם להשתמש במימד גבוה יותר של ראייה שמקורה בדעת ובנשמה.

וגם ראייה והתבוננות שכזו מולידה ויוצרת קשר אל הדבר.

כלפי מה אמורים הדברים?

•

אנו נמצאים כעת בעיצומה של תקופת "בין המצרים". תקופה שמיועדת לאבלות על חורבן הבית, עד ל"שיא" בתענית "תשעה באב", היום בו חרבו הבית הראשון והשני.

על פניו נראה כי קשה מאוד להתאבל באמת על חורבן הבית. מעולם לא חווינו את בית המקדש, מעולם לא ראינוהו בתפארתו, וכל מה שאנו יודעים עליו, הוא רק מדברי הנביאים וחז"ל.

החוויה האישית והראיה המוחשית חסרה לנו. וממילא קשה להתאבל באמת על דבר שהחסר שלו אינו מוחשי, מה גם שלצערנו אין אנו מבינים לעומק את משמעות חסרונו.

ובנוסף לכל זה, העובדה כי מאז חורבן הבית (השני) עברו כבר כמעט כאלפיים שנה, [ומחורבן הבית הראשון כאלפיים וחמש מאות שנה] מקשה עוד יותר להתאבל באמת. הזמן מקהה את הרגשות, ומחליש את הכאב.

אולם למרות זאת אנו מחויבים להתאבל, וצריכים להתאבל.

אמנם בעינינו הגשמיות לא ראינו את ירושלים, אולם כולנו קשורים אליה. כולנו שייכים אליה.

כל יהודי ויהודי קשור בכל נימי לבו ונפשו לבית המקדש.

כך הלא קראנו בפרשת תרומה: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, (שמות כה, ח). וידוע מה שדרשו בספרים הקדושים כי "בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם – בתוכו של כל אחד ואחד".

כל יהודי הוא משכן לשכינה, וכל יהודי מחובר לבית המקדש בפנימיות נפשו ונשמתו. וכפי שכותבים עוד בספרים הקדושים כי כל מעשה טוב של יהודי בונה לבינה ונדבך נוסף מבית המקדש השלישי שייבנה במהרה בימינו. ומדוע אכן יש לכל מעשה שלנו השפעה על בניין הבית השלישי? משום שבנימי לבנו ונשמתנו אנו קשורים אל בית ה', וממילא כל מעשה שלנו משפיע על בניינו.

גדולי ישראל, זכו וגופם נהפך לכעין משכן לשכינה כאן בעולם הזה. גדולים כדוגמתו של מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצוק"ל - שלצערינו הרב נסתלק אתמול לבית עולמו - שכל ימיהם היו חטיבה אחת של תורה, קדושה ופרישות, מהווים כביכול "משכן חי" כאן בעולמינו.

ולכן אף אומרים חז"ל "כי שקולה מיתתם של צדיקים כשריפת בית אלוקינו" (ר"ה יח ע"ב), ובמקום אחר (מדרש איכה רבה א, לז) אמרו חז"ל אף יותר מכך, כי סילוקן של צדיקים קשה יותר מחורבן בית המקדש (ומפרשים רבים האריכו ביישוב הסתירה, ואכמ"ל), בין כך ובין כך נמצינו למדים כי כל צדיק הוא כעין "בית מקדש חי". הצדיקים הם הם, כביכול, הנוכחות של השכינה בימינו כאן בעולם הזה. (כך מבארים הספרים הק' את מאמר חז"ל זה. ראה בשל"ה הק' מסכת תענית פרק "תורה אור" אות קלה, וראה עוד בדברי המהר"ל ב"נצח ישראל" פ"ח.)

הנה כי כן, מיתתם של גדולי ישראל הצדיקים שקול כשריפת בית אלוקינו. אולם, המאמר הזה מלמדנו עד כמה כל יהודי ויהודי קשור בעצם הוויתו למושג של "בית המקדש". יש מי שזוכה והוא נהיה כביכול כעין "מקבילה" למשכן ולבית המקדש, אולם גם מי שלא זכה להגיע למדרגה כזו מהוה משכן לשכינה ברמה כזו או אחרת.

אז, גם אנחנו, שלא ראינו את הבית בתפארתו, למרות זאת, ככל שנעסוק בענייינו, ככל שנצפה לביאתו, ככל ש"נראה" אותו יותר ויותר, ככל שנתבונן ונבין יותר את עוצמת הקשר שלנו לבית המקדש, וככל שנבין יותר את משמעות חורבנו, נמצאנו קשורים אליו.

כי ראיה והתבוננות מולידים קשר.

וכשם שראיית משה את הארץ יצרה קשר בינו לבין המקום, ובסוף הוא אכן יזכה להיכנס אליה ולגאול את ישראל, וכאמור בתחילת הדברים, כך אף אנו ככל שנעמיק את הקשר ו"נראה" יותר את בית המקדש, נזכה להתאבל באמת ובתמים על חורבן הבית, וממילא לזכות לבניינו וכהבטחת חכמינו "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".

•

אם נחזה בלבנו אזי נזכה שתחזינה עינינו.

שבת שלום!

ליצירת קשר עם הרב, ולהזמנת שיעורים והרצאות (בתשלום), במגוון נושאים בהלכה ובאגדה, ניתן לפנות לשלמה בכתובת דוא"ל:shlomo4567@gmail.com