פרשת ויגש: "הם" מסיתים ו"אנחנו" מושפעים?

כינו אותם מצורעים, חולים, מלוכלכים.

אמרו עליהם שהם בוגדים, תחמנים, תככנים, ומהפכנים.

אמרו עליהם שהם שורש הזוהמה בעולם.

מה לא נאמר עלינו?

ולמרות הכל, היהודים לא הפכו לנְחִיתִּיִים.

העם היהודי נשאר זקוף קומה, גאה בעצמו ובערכיו.

והתופעה הזו מתמיהה. הגע עצמך, כל אדם שישמע יום יום כינויי גנאי שיופנו לעברו, יתחיל לאט לאט לפתח הרגשה, ש"אולי בכל אופן צודקת הביקורת שמופנית כלפי", הוא יתמלא רגשי נחיתות, ויחוש מושפל ומדוכדך.

והנה, עם שלם עמד תחת התקפות צולבות ובלתי פוסקות של העמים כולם, שבתוכם הוא היה חי, ולמרות הכל הוא נשאר עם בריא, עוצמתי ומאמין בדרכו.

מה הסוד?

מה גם שהיחידים שלא אמרו עלינו את כל אותם הדברים, היו אנשים בודדים מאומות העולם, ואנחנו. ואנחנו הלא נוגעים בדבר. אז איך בכל אופן נשארנו בריאים ברוחנו?

שאלה יפה. מצוינת. לכאורה.

את השאלה שאל אשר צבי גינצבורג - מהוגי הדעות המפורסמים של הציונות וההשכלה [מי שמוכר יותר בשמו הספרותי – "אחד העם"].

הוא משיב על השאלה [במאמרו המפורסם: "חצי נחמה"] ב"פלפול" מעניין.

ובכן, הוא אומר, ליהודים היה "אליבי" חזק מאוד, משום שהלא אחת מההאשמות המפורסמות ביותר שהאשימו אותנו הם עלילות הדם המפורסמות - כביכול, היהודים שוחטים חלילה נערים נוצריים ומשתמשים בדמם לאפית מצות - דבר שכולנו יודעים שלא היה בו אפי' שמץ של אמת.

וממילא הסיקו היהודים, שכשם שעלילות הדם הם שקריות ואינם נכונות כלל ועיקר, כך אף יתר ההאשמות שטופלים עליהם הגויים לא היו ולא נבראו והם אינם נכונות כלל.

תשובה מעניינת. יש מה לדון בה אך כרגע לא נעסוק בזה.

מה שמציק בכל אופן, זאת השאלה עצמה, כדלהלן.

העם היהודי התברך בגדולי עולם, בעלי תורה ומחשבה, בכשרונות מזהירים, במוחות מבריקים, מדוע עד ל"אחד העם" לא שאל אף אחד את השאלה הזו?

הלא האנטישמיות איננה דבר חדש, היא קיימת כבר מאות ואלפי שנים, איך יתכן אם כן שעד ל"אחד העם" לא קם אף מלומד יהודי ושאל, "אולי אנחנו באמת כאלה"?

כמדומה, שמסתתרת כאן אמת עצומה. אמת שנוגעת לכל אחד ואחת מאיתנו בחיים בכלל, ובימים אילו בפרט.

אולם, תחילה נעבור לעיון קל בפרשת השבוע.

הגיטו היהודי הראשון

בפרשת השבוע אנו קוראים על הקמתו של "הגיטו היהודי הראשון".

את הגיטו הזה לא הקימו הגויים. הקים אותו יוסף הצדיק.

אנו קוראים בפרשה על המפגש המרגש בין יוסף לאחיו ולאביו יעקב, אותו מפגש שבעקבותיו ירדו יעקב וכל משפחתו לגלות מצרים.

התורה מספרת על מפגש נוסף שנולד בעקבות אותו המפגש. המפגש בין פרעה לאחי יוסף ויעקב אבינו, (בראשית מו, לא ואילך).

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו וְאֶל-בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית-אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ-כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי.

אבל, לפני הפגישה הזו, יוסף "מתדרך" את אחיו מה לומר לפרעה, שימו לב:

וְהָיָה כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם. וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם-אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל-רֹעֵה צֹאן.

אומר יוסף לאחיו: אמרו לפרעה שאתם רועי צאן, משום שבזכות העובדה הזו תשבו בארץ גושן, כי הלא "תועבת מצרים כל רועה צאן", וכפי שמפרש רש"י הצאן היה אלוהי המצרים, וממילא רועי הצאן היו בזויים ושנואים - "תועבה" - בעיני המצרים, כך שהם ישלחו אתכם כמה שיותר רחוק, שם לארץ גושן.

והאחים הקדושים אכן עמדו בבקשתו של יוסף, כך מתאר המקרא את הפגישה ביניהם לבין פרעה:

וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-אֶחָיו מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם-אֲבוֹתֵינוּ. וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.

ואתה עומד ותמה, יוסף הוא הלא משנה למלך במצרים, וכי הוא לא היה יכול לסדר לאחים כמה משרות - "ג'ובים" בלע"ז -, האחד יכול להיות שר, השני סגן שר, השלישי מנכ"ל משרד ממשלתי, האחר "יועץ השר לענייני.....", וכן על זה הדרך. מדוע הם צריכים להישאר רועי צאן ולגור בארץ גושן, מבודדים ממרכזה של מצרים, מארמון המלוכה, ומהציבוריות המצרית, למה לבדל אותם לכתחילה מכל העם?

למה לא ליצור קצת אינטגרציה בין משפחת יעקב לעם המצרי?

יתירה מזו, באותה פגישה שהתקיימה אצל פרעה מתארת התורה שיוסף לקח את "מקצה אחיו" (ראה לעיל), וברש"י מפרש שהיו אילו האחים החלשים יותר שאינם נראים גבורים כל כך, משום "שאם יראה אותם גיבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו".

ושוב מתעוררת השאלה, מה כל כך רע שאחי יוסף יקבלו כמה משרות בצבא, אחד יהיה אלוף, האחר יהיה אלוף משנה, ומי יודע אולי עוד יהיה פעם רמטכ"ל בצבא מצרים מצאצאי יעקב?

אלא שיוסף הבין שלא, לא זו הדרך.

שימור עתידו של העם - בבדלנותו

יוסף הצדיק הבין, שכאן מתחילה פרשת "גלות מצרים".

הוא ידע שזרע יעקב עוד יישאר במצרים שנים רבות מאוד.

הוא גם ידע שצריך לשמור על העם הזה ועל שלימותו.

הוא ידע שאם הם יתערו בחברה המצרית, לא יישאר מהם חלילה זכר.

הם ייטמעו, יתבוללו, ויאבדו. כמו שקרה לעמים רבים מאוד.

וממילא יוסף מיוזמתו מבקש לבדל אותם.

הוא יוצר חייץ בין העם לבין המצרים, הם רועי צאן – תועבת מצרים - ומקומם הוא לא במרכז ההויה והעשיה המצרית. לא. מקומם הוא שם בארץ גושן, עם הצאן והמרעה.

מבודדים אבל שמורים.

והנה, ההיסטוריה הוכיחה כיצד הגישה הזו שמרה על העם.

חז"ל מגלים (במדבר רבה פרשה יג אות כ' ד"ה ביום הששי) שעם ישראל זכו להיגאל ממצרים בגלל: "ג' מידות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו, שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה". וע"ש.

למרות ששינוי שם ולשון נראה לכאורה כ"דבר קל" ביחס לעבירות אחרות, עדיין מגלים לנו חז"ל שדווקא העובדה הזו היא זו שעמדה להם לישראל להיגאל, משום שהשמירה על השם והלשון מעידה על הזהות היהודית - הייחודית שנשמרה ע"י העם לאורך כל שנות גלותו במצרים.

זאת בנוסף לשמירה על גדרי העריות שנשמרו ע"י בני ישראל במצרים וכנ"ל, [כידוע, מלבד שלומית בת דברי – העם כולו היה שמור, ראה רש"י ויקרא כד, יא].

שוו בנפשכם, מליוני יהודים חיו במצרים של אותם הימים, במשך מאות שנים, ו כ ו ל ם [מלבד אחת, וכנ"ל] שמרו על קדושת המשפחה היהודית!.

והכל התחיל שם אצל יוסף, שבודד את אחיו וממילא שמר עליהם ועל עתיד העם.

למרות שפרעה היה מוכן לתת להם תפקידים מכובדים, הם מבכרים מרצונם להישאר רועי צאן שם בגושן. (חלקים מהרעיון מעובדים עפ"י "פרשה ופשרה" עמ' 139).

לאן נעלם השם "צפנת פענח"

יוסף הצדיק קיבל מפרעה שם נוסף "צפנת פענח" (מא, מה).

המעניין הוא שלאורך כל הדרך אתה לא מוצא שיוסף משתמש בשם זה, כולם מכירים אותו בשם -יוסף, גם המצרים, [כפי שמשמע בכמה מקומות שגם כשהתורה מתייחסת לנקודת מבטם של המצרים הוא נקרא יוסף, למשל בתחילת פרשת שמות - וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף, ולא נאמר – אשר לא ידע את "צפנת פענח"].

וכמדומה שראיתי באחד מן הראשונים שאומר שיוסף עשה זאת בדווקא. הוא רצה לשמור על שמו המקורי מבית אביו ואמו, ולא להשתמש בשם שהעניק לו פרעה. ולמרות שהיה בכך – כנראה – סיכון מסוים בשל הפגיעה בכבודו של פרעה, עדיין העדיף יוסף לשמור על שמו העברי והמקורי. [אשמח לקבל מקור].

הנה לנו דוגמה אישית של המשנה למלך שהוא עצמו שומר על "שמו".

"דרכי שלום" ולא יותר

בחז"ל אנו מוצאים תקנות רבות שנתקנו ביחס לגויים מפני דרכי שלום, ראה למשל במסכת גיטין בסוף פרק הניזקין (סא ע"א): מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל.. מפני דרכי שלום, ע"ש.

מאידך גיסא תקנו חז"ל תקנות רבות ע"מ לשמור על ייחודו של העם ולמניעת התבוללותו בחברה הנכרית. למשל, חכמים גזרו (שבת יז ע"ב) איסור על אכילת פיתם של נכרים שמא יבואו לשתות מיינם, ועל יינם ("סתם יינם") משום בנותיהן. דהיינו, אם יהודי ישתה מיינו של הגוי הוא עלול להגיע עד כדי נישואין עם בנותיו של הגוי.

וז"ל הרמב"ם (בפי"ז מהל' מאכלות אסורות ה"ט): ויש שם דברים אחרים, אסרו אותן חכמים, ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה, גזרו עליהן כדי להתרחק מן הגויים עד שלא יתערבו בהן ישראל, ויבואו לידי חתנות; ואלו הן: אסרו לשתות עימהן, ואפילו במקום שלא לחוש ליין נסך; ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן, ואפילו במקום שלא לחוש לגיעוליהן. וע"ש עוד. [ואין כאן המקום להאריך בכל פרטי הדינים הקשורים בזה].

חז"ל ברוח קדשם ידעו לשמור על האיזון הנכון של "דרכי שלום" מצד אחד, ומצד שני הזהירות מההיטמעות בין הגויים.

ברור, שאין כאן חלילה שנאה סתמית לגוי, אין מצוה לשנוא גויים, כל אדם נברא בצלם אלוקים, וגם על גוי צריך לרחם, וכנ"ל, ומ"מ יש לשמור על גבול הקשר הנכון ע"מ לשמר את העם.

מה מקור יניקתנו?

מעתה, נבין מדוע עד "אחד העם" לא שאל אף אחד את השאלה הנ"ל – כיצד התעמולה האנטישמית והארסית לא השפיעה על המורל היהודי בכל הדורות?

התשובה (אותה שמעתי מהרה"ג ר' מרדכי נויגרשל שליט"א) פשוטה ועמוקה כאחד.

תארו לעצמכם שאתם הולכים ברחוב וכלב נובח עליכם, האם תיפגעו ממנו?

לא. ברור שלא.

אולי תפחדו, אבל לא תיפגעו. מדוע?

פשוט מאוד, הכלב הוא כלל וכלל לא שווה – ערך אליכם, הוא לא שייך לחברה שלכם, כך שאתם מלכתחילה מתייחסים לנביחות שלו כאל דבר צדדי שאינו קשור אליכם כלל.

להבדיל, הם הם הדברים.

עד לתקופת ההשכלה ינק היהודי את חיותו מפנימיותו, מאותו מבוע פנימי שזרם וזורם במשך אלפי שנים – התורה והמצוות והקשר אל הקב"ה.

אילו היו הבסיס של העם ומקור המשען שלו, מכאן כוחו, מכאן עוצמתו, ומכאן תקוותו.

וממילא היהודי לא שם לב כלל וכלל ל"מה אומרים הגויים". הוא שואב את כוחו מבפנים ולא מ"דעת הקהל" שבחוץ.

הוא הכיר היטב את מאמרו של ר' שמעון בן יוחאי: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב (הובא ברש"י בראשית לג,ד).

הוא יודע ששורשי האנטישמיות אינם נעוצים בסיבות הגיוניות, אלא בסיבות רוחניות ושורשיות, שנאת עולם לעם עולם. [יתכן ונקדיש אי"ה בהזדמנות מאמר נפרד לנושא האנטישמיות].

בכל מקרה, עמוד השדרה הפנימי של היהודי היה חזק דיו והוא לא חש אל אותם רוחות זרות שנשבו סביבו, וההתנכלויות שהופנו כלפיו.

אולם ביום שהיו יהודים שזנחו את ערכיהם שלהם, והחלו לחצוב להם בורות נשברים. הם החלו להידמות לגויים בהליכותיהם, בתרבותם ובהשקפתם.

כאן התחילו השאלות.

ביום שהיהודי מילא את חללי לבו ורוחניותו בהשכלה הנכרית, הוא רצה גם לקבל מהם "אישור".

פתאום נשאלת לה השאלה.

אם ה....... הוא האדון שלך, אז למה הוא נובח כל פעם שאני מגיע? כנראה שיש בי משהו לא בסדר.

או אז צריכים להגיע ל"פלפולים", ולומר שמכיון שהגוי מדבר עלי קצת שטויות [בדמות עלילות הדם המפורסמות] - כנראה אם כן - שכל מה שהוא מדבר עלי הם שטויות.

ובכל אופן נקודת המוצא הייתה שהגוי הוא בר סמכא ויש להתייחס לדבריו בכובד ראש. יש מה לדון בהם.

דווקא היהודי "הגלותי" שניזון מפנימיותו ומערכיו שלו, לא שת לבו כלל לכל מה שנאמר עליו. הוא לא שאב את כוחו כלל וכלל מהם. הוא שאב את הכוח מעצמו. מפנימיותו.

[אגב, הרעיון נכון גם מהבחינה הפסיכולוגית – ככל שהאדם חזק יותר מבפנים, הוא מושפע פחות ממה שאומרים עליו. תחשבו על זה.]

היחס להסתה נגדינו

הדברים נכונים ומקבלים משנה – תוקף גם בימים אילו.

לצערינו, בתקופה זו אנו חווים הסתה חמורה מצד גורמים מסוימים בתקשורת ובפוליטיקה.

הדבר כואב, כואב מאוד. אנו מושפלים על ידי אחינו בשרינו. זאת – "גלות" בין יהודים.

לצערינו, יש במחנינו "עשבים שוטים" (אולי "ערוגה"....), שגורמים חילול השם עצום בדיבוריהם ובמעשיהם.

הליכותיהם של אותם האנשים מגונים וראויים לגינוי בצורה ברורה.

אולם ברור לכל שמעשיהם אינם מצדיקים את ההסתה החמורה שמתנהלת נגד כלל הציבור.

אי אפשר לתקן את העולם, כך שלצערינו, לנו כאנשים פרטיים קשה לשנות את התמונה [מלבד מה שאנו יכולים להרבות כבוד שמים, בהליכות מתוקנות וראויות, שיגרמו לאנשים לראות את יופיה של התורה והיהדות ולא ח"ו להיפך].

ומצד שני, יתכן שההסתה הזו מחלחלת גם אלינו, ללבנו פנימה. אנו מרגישים מושפלים, מה שעלול לעתים להוביל לרפיסות קומה מצידנו.

עלינו לזכור תמיד:

כל עוד האדם יונק את חיותו מפנימיותו – הוא אינו זקוק ל"אישור" של האחר.

ביום שהאדם מתחיל לינוק את חיותו מן האחר – ממילא הוא גם זקוק ל"אישור" שלו.

תחשבו על זה.

שבת שלום!