אל תקראו לי עיתונאי, כי אני כבר לא. הרגשות קהו ולא בגלל המקצוע שבחרתי לעצמי. כמות המוות שפגשתי בשעות האחרונות הקהתה את חושיי לגמרי.
בחצות יצאתי מהמסתור אחרי יומיים באפילת המרתף של אריסטון. לא הייתי מסוגל לשבת יותר בחוסר מעש, רציתי לחבור ליחידות הלוחמות של יוחנן. יש לי שם מקורות טובים למדי, אמינים וישרים. נראה לי שאצליח להשיג מידע על רבי יוחנן. במרתף כולם משוכנעים שהוא נפטר. אני יודע, גם אני הייתי בהלווייה, אבל תסמכו על החושים העיתונאים שלי...
- אליקים, אל תלחץ הפעם. אין 'שלא לציטוט' ואין כלום
- אביאל, אתה יודע, זה לא בשבילי, זה בשביל הקוראים.
- אליקים, תכתוב מה שאני אומר לך.
- בסדר.
- אין תגובה!
- לא אמרת כלום. תגיד אתה צוחק עליי?
- תאמין לי אליקים, שאני ממש לא צוחק עליך, שני המילים האלה מכילים המון מידע.
- נו, אביאל. שכחת את 'זכות הציבור לדעת'?
- חה חה חה, חובת הציבור לא לדעת.
אביאל הסתלק תוך שניות ואני נותרתי עם התהיות. לא יכול לכתוב לכם על מקורות יודעי דבר, מקורות בכירים, כי אין לי שום מידע. יש לי תחושה עמוקה שהסיפור שונה לחלוטין ממה שסיפרו לנו. אל דאגה, קוראיי היקרים, אני עוד אגלה. זה יהיה סקופ חיי.
עכשיו כבר חמש וחצי לפנות בוקר, לא היה בית ברחוב שלא ביקרתי בו בחיפוש אחר לחם, תפוח אדמה, גרגר חיטה. אין כלום! הבתים ריקים, חלקם עשנים, גוויות מתגוללות בכל עבר, כמויות הדם יכלו להספיק לשנה שלימה של חברת 'שמש מרפא'. בחלק מהמקומות הדם עדיין טרי, מה שאומר שהרומאים היו כאן עד לא מזמן. מעניין, הצעקות נדמו כבר בתחילת הלילה, אולי הם צדים את המסתתרים, מי יודע.
רעש נשמע מכיוון העיר הישנה, אבל הוא עמום, רחוק ומתגלגל לעבר האופק. אני מנסה לבודד את הרעשים, קצת קשה למרות שעת הבוקר המוקדמת, נדמה לי שאני שומע את קולו המונוטוני של האיל המנגח. התרגלתי כבר לרעש הזה, אני מזהה אותו משלש פרסאות.
המזרח נצבע בגווני תכלת, האוויר חסר משהו. אני יודע, חסר את החיים. כאילו נדחס לכאן כל החידלון והריק. אני חייב לצאת מהמקום הזה. אעדכן אתכם כשאגיע לעיר הישנה, בינתיים מסביבי בתים שוממים וצחנת מוות. היי, הנה מישהו יוצא מבין הבתים, אלך לתחקר אותו, כבר אחזור.