החשיבות לשמירה על מנהגים בימי ישראל הוא מן המפורסמות. וכפי שכתב הרמב"ן - 'מנהג ישראל תורה הוא' תופעה המנהגים מרתקת מאד רבנים וחוקרים עמלים להבין כיצד ואיך התפתחו ואט אט הפכו לסמל זיהוי בין עדות ומגזרים בארץ הקודש ובעולם כולו. אך גם לשמורת המנהגים הקדושים הסתננו מנהגים כאלה ואחרים שאין רוח חכמים נוחה מהם.
אחד מיוחד שבחבורה קשור לט' באב, והוא 'מנהג זריקת הבובקעס'.
המנהג מוזכר בעיקר בספרי זיכרונות של יהודים מהכא ומהתם המתארים את שנות ילדותם השובבה שמעל הכל אופפת אווירה של חופשת לימודים. אך מנהג זריקת הבובקעס תופס גם נתח נכבד בעולם ספרות ההלכה.
האם באמת אין יום מתאים לזריקה ושעשוע מיום ט' באב - יום חורבן הבית?
מה כלל המנהג?
הרכיבים למנהג פשוטים בתכלית - מדובר על פירות עץ האזדרכת וגלעיני עץ ברוש ירקרקים שעדיין לא הבשילו, אותם אוגרים הילדים ומתחמשים טרם קריאת האיכה והקינות שבמהלכם יזרקו מהם על מתפללי בית הכנסת חמורי הסבר כדי לעשות 'מצב'.
שמות רבים ניתנו להם בובקעס או שישקעס ואפילו 'בעראלאך' אלו זורקים על אלו, ואלו משיבים להם כגמולם.
כיום המנהג הולך ומשתקע אך בעבר ובעבר הרחוק הוא היה נפוץ מאוד.
הראשון לזהות
התייחסות מוקדמת על מנהג הזריקות או מוצאים בספר קיצור השל"ה שכתב:
על כן רע עלי המעשה בישובים ובכפרים, החוצפות והקלות ראש שנעשים בתשעה באב בבית הכנסת אין להם שיעור וערך, כל המרבה לעשות חוצפות הרי זה משובח, זורקים זה בזה באבנים וצרורות ואין מוחה בידם...ובפרט בבית הכנסת שהוא לנו למקדש מעט בגלות המר הזה, איך יתכן לשחוק לעשות חוצפות בבית הכנסת ליום שראוי להתאבל. על כן כל פרנס או מנהיג או גבאי שאינו גוזר בקנס לצדקה העושים שחוק וקלות ראש בתשעה באב בבית הכנסת המה יתפסו בעוונם, על כן ראוי להשגיח על זה מאוד.
ובאליה רבה (ס"ק יז') כתב : וכל שכן שרע עלי המעשה במה שקצת נוהגין קלות ראש וזורקין זה לזה בבית הכנסת. בחריפות יותר כתב בעל המשנה ברורה: - ועוון גדול הוא דאפילו שלא בתשעה באב אסור להראות קלות בבית הכנסת, וכל שכן בתשעה באב ובשעת קינות, שעם ישראל מקוננים על בית ה' שנחרב ועל עמו שנתפזרו בכל העולם. וכן כתב בחיי אדם: ואותן אנשים שיושבים בבית הכנסת ועושין שחוק, עליהם נאמר כל מי שאינו מתאבל כו', וגדול עונם מנשוא.
אש תחת אש
בספר איש צדיק היה מביא דבר נורא אודות זריקת איצטרובלים בת"ב מזכרונות הגה"צ ר' אריה לוין זצ"ל: בעת אמירת קינות בישיבה זרקו נערים שובבים שיסקעס (איצטרובלים) כשהגר"י חריף יושב על הארץ ואומר "קינות", נפלו השיסקעס בזקנו של הגר"י והתחיל לצעוק בקול מר: בית המקדש נשרף. ואכן בלילה זה אחר חצות נפלה דליקה בשכונה, ונשרף הבית עם הנערים, ובט' באב אחר אמירת "קינות" הביאו את האפר לקבורה.
בחצרות החסידים
אל רבי שלמה מקרלין מסופר שהזדמן לבי מדרשו של בעל התניא ונזרק עליו 'בעראלע' שפגע בזקנו רבי שלמה הקפיד ואמר: בגלל כאלה אברכים חרב בית המקדש. למחרת ראה רבי שלמה אברך מתבודד וממרר בבכי נורא על חורבן הבית. ויען רבי שלמה ויאמר: בזכות כאלה אברכים יבנה בית המקדש. והיה זה אותו אברך שזרק עליו יום קודם את הבעראלע' ומשנודע לו הסיר הקפדתו ממנו.
כך מסופר על חצר רוז'ין שנהגו לשחק בבעראלעך לאחר התפילה סוף דבר פנה הרוז'ינער ואמר: ריבונו של עולם, באם בינך אינם מחשיבים את היום טוב שלך, קחהו מהם.
למה זורקים, והתקווה לשמחה:
מנהג הזריקות מן הסתם נועד להפיג במעט את העצבות שלא ירבו באבלות יתר על המידה. מה שמאחור יותר התמזג עם מעשי קונדס סתמיים ומשחקי שובבות נעורים.
הרב יהודה ליב הכהן מימון מספר בספרו:
אודה ולא אבוש בהיותי בן שש שבע שנים השתתפתי גם אני במשחק זה אבל כשהייתי בן תשע שנים הייתי תמה על המנהג המוזר ומתבייש בפני עצמי איך זה ייתכן כי ביום אבל האומה יקומו הילדים ויצחקו לפנינו בקוצים וברקנים ואף אחד מקהל המתאבלים ומהם רבנים חשובים תלמידי חכמים ואנשי מעשה אינם מוחים כלל הוא פנה אל אביו ושאל אותו על כך ואביו השיבו שהמנהג כבר פשט בתפוצות ישראל ושהוא ראה מנהג זה בימי נעוריו בערים שונות באוקראינה פודוליה ובסראביה ופעם סיפר אביו שאלתי את המלבי"ם על המנהג והוא השיבני "כי הרבנים מניחים לנערים ולילדים להשתולל בעת הקינות כדי שיבינו שבעת אבל על ירושלים יש לקוות לשמחה" זאת משום שאבלנו על ירושלים הוא אות וסימן לכך שהיא לא מתה וארצנו עוד תשוב לתחייה מחודשת שאילו הייתה בבחינת מתה הרי גזירה על המת שישתכח מן הלב. ואנחנו לא שכחנו.