שמעתי השבוע ממגיד מישרים רעיון נפלא, כתוב בפסוק "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת" שאל המגיד, מה הכוונה מחר? הרי יושבים עכשיו בליל הסדר יחדיו, מה ביאור המילת מחר?? והשיב, בליל הסדר האבא יושב בקדושה וטהרה מוקף בזוהר הקדושה, ומפזם אמרות טהורות מכל הבא ליד, ויושב כמלך בפנים מאירות בחן וברגש שר זמירות, וכל הלילה ממש כמו בפמליא של מעלה השמחים בשמחת הגאולה, אבל למחרת בבוקר הם קמים לתפילה, ושם האבא כבר נראה פחות מלאך מהלילה, הוא מדבר בתפילה, מנמנם, קורא עלונים, וכו' וכו' ואז שואל אותו הבן: "מה זאת" אתמול בלילה היית מלאך קדוש ואיך עכשיו אתה נראה כמו.... והיה כי ישאלך בנך מחר, העבודה של פסח היא להראות גם מחר כמו הלילה.
הדרוש המתוק והמוכיח הזה, יש בו עומק גדול פי כמה בשנים הללו, הבה ונזכר לפני שלוש שנים, קיימנו מצוות חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, התפללנו וקווינו לצד שמועות קשות מהארץ ומחו"ל על אלפים רבים שנופלים כדומן על פני האדמה, ולא היה לנו שיור אלא שיעור באמונה, כל אחד התחזק וחיזק את סביבתו בישועות מקיפות ודברי אמונה.
והנה חלפו להם שלוש שנים מלבד כמה מרפאות, אין עוד זכר חיצוני לקרונה, לבד מאותם בתים שיקיריהם עלו בסערת הקורונה השמימה, אנו מסתובבים ברחובות חופשיים, קניות כרגיל, שמחת ערב חג חזרה לרחובתנו, ואנו כמו כפויי טובה יודעים לתלות את החסד בחיסון , וברופאים, במדיניות ובמחקרים, אבל שוכחים לקום כל בוקר ולזעוק בקול גדול "ה' העלית מן שאול נפשי חייתני מיורדי בו", וגם אם חושבים כך בלב לעיתים, האם אנו משדרים את זה באותו תדר ששדרנו חיזוקי אמונה לפני שלוש שנים??? בואו נחשוב מה הילדים שלנו חושבים על הלמחר הזה, האם בליבם לא מקוננת השאלה מה העבודה הזאת לכם...
בפרשת השבוע יש לנו מצווה של הדלקת אש קבועה על המזבח "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" וצריך להבין שהרי האש הזו יורדת מהשמים אז למה יש מצווה כביכול להסתיר את הנס ולהדליק בפני עצמו,
מסביר בספר החינוך את המצווה המיוחדת הזו: "מצות הדלקת אש על המזבח בכל יום להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד, שנאמר [ויקרא ו', ו'] אש תמיד תוקד על המזבח, ובא הפירוש של תמיד, כלומר להשים בו עצים בבקר ובין הערבים, ובביאור אמרו זכרונם לברכה [יומא כ"א ע"ב] אעפ"י שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט (בני אדם).
משרשי המצוה, הקדמה, ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם כי ניסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול לעולם יעשם דרך סתר, ונראים הענינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף, שהיה נס מפורסם, כתוב שם [שמות י"ד, כ"א] ויולך יי את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים, והמשכילים יבינו כי ענין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל ומזה הענין ציונו להבעיר אש במזבח, אף על פי ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס, לפי הדומה שהאש היורדת לא היתה נראית בירידתה, מן הטעם שאמרנו"
ויש להבין מדוע מסתיר הקב"ה את הנס? – ביאר את זה מרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל: "אם הנסים היו נעשים בלי עטיפה טבעית, היה הדבר גורם שתינטל הבחירה מן האדם בראותו את השגחת ה' אבל כאשר הנסים עטופים בצורה טבעית, יש מקום לאדם לטעות ולא מתבטלת הבחירה.
הצלת ישיבת מיר מתוך השואה האיומה, היתה בודאי על ידי ניסים גלויים כידוע. ואילו היה נשלח לפני כן מלאך מן השמים לבשר על כך, היו נסים אלו נחשבים כהתגלות השכינה ממש. אבל מאחר שלא היתה הודעת מלאך, היה זרוי על העיניים הרבה חול, שראו "קונסול" ו"ויזות" וכדומה, כל מיני דברים טבעיים ואף כי ברור שלא היו הדברים הטבעיים הללו אלא אחיזת עיניים, בכל זאת היה דבר ה' מכוסה, וכמו כן בנס שקרה לנו בארץ הקודש במלחמה האחרונה ובשנת תשכ"ז מלחמת ששת הימים כל האווירונים והטנקים לא היו אלא לכסות את עינינו מלראות את נסי ה' הגלויים"
(שיחות מוסר תשל"א מאמר ב' בסופו – ובמהדורה החדשה מאמר כ"ו)
הקב"ה הכניס כתהליך מובנה בתוך השגרה, בתוך הטבע, תירוצים רבים להתרחשויות שהוא עושה, וכל זה נועד לכסות את עינינו מלראות את נסי ה' הגלויים, כך היה בבית המקדש וכך היה במלחמות בהיסטוריה היהודית וכך היה בקורונה האחרונה, וכך זו התמודדות של כל משפחה ומשפחה יחיד ויחיד במאורעות חייהם ובניסיהם האישיים ובכל מקום שיש לישועות.
בחג הפסח העבודה שלנו היא לגלות את ההסתרה הזו ולהבין שהכל נעשה לא על ידי מלאך, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה עלינו אז ונגלה עלינו תמיד כולל בקורונה וכולל בכל התמודדות שיש לכל יהודי.
בפסח אנו מקלפים קליפה אחר קליפה מאותם כיסויים שאולי כל השנה מלווים אותנו, וכך גם לעתיד לבוא בעת נראה עין בעין בשוב ה' ציון, נבין בדיעבד מה היו כל הצרות והאירועים השונים והמשונים שעברנו.
ישנו סיפור אגדה חביב, שאינני מחפש את מקורו וזאת מפני שכל יהודי חש כך או אמור לחוש כך, לילה אחד חלם אדם, הוא חלם שהוא על שפת הים, מטייל עם הקב"ה מולו, בשמיים הבזיקו תמונות מתוך חייו, בכל תמונה שהבזיקה בשמיים, הבחין בשני זוגות עקבות רגליים שהיו בחול.
זוג אחד שלו וזוג אחד של הקב"ה, שהבזיקה תמונת חייו האחרונה מולו, הביט האדם לאחור על העקבות בחול, הוא הבחין כי פעמים רבות יש רק זוג אחד של פסיעות לאורך הדרך, הוא הבחין כי דווקא בתמונות האומללות והעצובות של חייו, כאילו כוון אליו הדבר.
פנה האדם להקב"ה ושאל: "רבון העולמים, אתה אמרת לי שכאשר אחליט ללכת אחריך תלך איתי לאורך כל הדרך, אך הבחנתי כי בתקופות הקשות ביותר של חיי יש עקבות של זוג רגליים אחד, אינני מבין מדוע בזמנים קשים שנזקקתי לך ביותר – עזבת אותי"?
ענה לו הקב"ה: "בני, אוהב אותך אני ולעולם לא אעזבך. באותן תקופות שבהן כה רב היה סבלך, כשאתה רואה זוג אחד של עקבות – לא היו אלה עקבותיך, היו אלה עקבותיי שלי כשנשאתי אותך על כתפיי".
בליל הסדר אכן שונה הוא המציאות של החיים ושם ההנהגה היא אלוקית, אך צריך להיזהר כשממשיכים עם השגרה שלא תהיה לבן שאלה "מה זאת" כי זה נקרא בעברית גול עצמי בחינוך, לא משנה כמה תדבר כמה תשפיע, השאלה האמיתית היא איך תתנהג.
בפרשת השבוע אנו לומדים על המצווה לתחזק את "האש שלא תכבה" או כמו שאומרים באידיש "פייַער" כי גם עם השגרה מלווה אותנו ומקטינה את האירועים העוצמתיים עדיין יש תקווה שעל ידי להבה דולקת נזכור שיש סיפור אמוני עמוק מתחת למסכות.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין