"קטונתי": כשהרבי מחב"ד הסביר את הגר"א

(צילום: ללא קרדיט, באדיבות המצלם)

ישנו ווארט מפורסם שאומר ה"פרדס יוסף" בשם הגר"א: הגמ' אומרת שתלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית (1/64). מהו שמינית שבשמינית? הפשט הוא שתלמיד חכם צריך שיהיה לו קצת שבקצת (שמינית שבשמינית) מן הגאוה וגסות הרוח. אבל הגר"א אומר בדרך צחות (אַ גלַייך וֶוערטְ'ל): הפרשה השמינית ( פ' "וישלח") הפסוק השמיני - "קטונתי מכל החסדים", זה צריך שיהיה בכל תלמיד חכם.

הווארט כשלעצמו הוא ווארט נחמד. אך לכאורה הוא הפוך מפשט הגמ'. שהרי המימרא הזו באה בגמ' בנושא של גסות הרוח ועל זה באה הגמ' ואומרת שת"ח צריך שיהא לו קצת (שמינית שבשמינית - 1/64) גסות הרוח. ולביאור הגר"א יוצא להיפך, שתלמיד חכם צריך להיות בתחושה של ענוה - "קטונתי מכל החסדים".

אמנם אין מקשין על הדרשן. וכיון שהווארט הוא ווארט מעולה עם מסר מצוין וחשוב, לכן הווארט מתגלגל מפה לאוזן ומִתְּחַרֶז בכל דרשה אפשרית.

וכך התגלגל לו הווארט הנחמד עד שהגיע לרבי מליובאוויטש. והרבי החליט שלא עוד. אם הווארט הוא נכון אז צריך להבין אותו ולהתאים אותו לפשט הגמ'. אין כזה דבר לחזור על ווארט נחמד כשהוא לא נכון. זה סתם ביטול תורה. (אלא אם כן חוזרים על הווארט כדי להפריך אותו).

בכלל, המושג ווארט הוא לאנשים שאוהבים קיצורי דרך. אבל מי שמתענין בתורת חב"ד (חכמה בינה דעת) הוא אוהב להרחיב ולהעמיק בכל נושא וענין. אין כזה דבר "ווארט". לכל "ווארט" יש עומק, לכל מילה יש משמעות.

כדי להבין את המהלך נקדים את לשון הגמ' (עם תוספת הסבר בסוגריים):

"אמר רבי חייא בר אשי אמר רב תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית (גסות הרוח). אמר רב הונא בריה דרב יהושע ומעטרא ליה (מעטרת אותו) כי סאסא לשיבולתא (כמו השערות היפות - מעין כתר, עטרה - שעל השיבולת) ... אמר רב נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתה (לא מהגסות ואפילו לא מקצת מהגסות) מי זוטר (האם קל בעיניך מי) דכתיב ביה תועבת ה' כל גבה לב" (סוטה ה.)

השאלות:

1. מה מוסיף רב הונא באומרו שמעט גסות הרוח מעטרת את התלמיד חכם כמו שערות השיבולת? מה הוא מלמד אותנו בהביאו דוגמא זו?

2. ‏למה בחר רב כמות זו (1/64) לגסות הרוח עבור תלמיד חכם? למה לא יותר או פחות? מה מייחד את המספר אחד משמונה בשמינית?

3. ‏כיון שרב נחמן כ"כ צודק, שהרי גסות הרוח נקראת "תועבה". אז איך חשבו האמוראים שלפניו שתלמיד חכם צריך שיהיה לו קצת גסות הרוח?

ביאור ראשון:

רבינו הזקן מבאר שבעצם אין מחלוקת בין האמוראים, אלא שכל אחד מהם מדבר במדריגה אחרת בעבודת ה'.

כדי לבאר זאת, משתמש רבינו הזקן במשל שהביא רב הונא לענין גסות הרוח אצל תלמיד חכם - "ומעטרא ליה כי סאסא לשיבולתא".

לשם מה מגדלים את השיבולים? כמובן בשביל הקמח שהוא גרעין החיטה, ולא בשביל ה"סאסא (קרי: המוץ, השערות, העטרה) שעל השיבולת. מהקמח עושים "לחם לבב אנוש יסעד". כדי לגשת לגרעין החיטה צריך לדוש את השיבולים ולסלק את המוץ באמצעות זרייה לרוח.

אם כך עדיף לכאורה שהשיבולים יגדלו מלכתחילה רק עם גרעין החיטה. ולשם מה ברא ה' את ה"סאסא" שעל השיבולת?

אלא מבאר בעל התניא: אילו הגרעין היה גודל ללא מעטפת המוץ, הגשם והשמש היו מקפחים את חיי גרעין החיטה עוד בינקותו. לכן עשה ה' מעטפת מוץ ("סאסא") שתגן על הגרעין. ובבוא העת ידוש האדם ויִזְרֶה (יפזר) את המוץ ברוח.

והנמשל: ילד קטן בגיל חינוך הוא שתיל רך. החינוך צריך להתמקד בשני האופנים "ימין מקרבת ושמאל דוחה". הסיבה שיד ימין היא המקרבת (ולא יד שמאל) כי היא יותר חזקה. כלומר: שצריך לשים דגש חזק יותר על הקו המאיר והמקרב.

ילד רך צריך לקבל הרבה יותר עידודים ומחמאות מאשר נזיפות. למרות שהילד רחוק עדיין מלהיות כפי רצון המחנך, הילד עדיין ילד... ובכל אופן על המחנך למצוא נקודות חיוביות במחונך ולצַ'פֶּח (לטפוח טפיחות עידוד) אותו. ילד צריך לשמוע מפעם לפעם שהוא הילד הכי טוב בעולם...

אַי, ישאל השואל: זה הרי מכניס גאוה בלב הילד? ובכלל הילד יכול לחשוב שהוא טוב ולא ישאף להתקדם הלאה?

זה אמנם בעיה, אך בבעיה זו נתמקד לאחר שהילד יבין את מעלתו. אם המחנך ידגיש לילד מלכתחילה שהוא אפס מאופס, ולא יחמיא לילד על מעלותיו הילד יגדל אפס מאופס...

כך הוא בעצם סדר החינוך: לכל לראש צריך לתת לילד להכיר במעלותיו ולהתגאות בהן... לאחר שהוא יִינק את יסודות החינוך, ולאחר שהערכים הנכונים יהיו נטועים אצלו מתוך אהבה, אז יתאפשר לדוּש ולבטש אותו, להוציא ממנו את המוץ של הגאוה, ולעבוד איתו על מדת הענוה והביטול.

ראוי לציין: ילד קטן זה לא רק תינוק של בית רבן אלא גם אנשים מבוגרים יש להם מה להשתפר... לכל מבוגר יש בתוך תוכו ילד קטן...

לכן כמעט כל האנשים עלי אדמות צריכים את המנוע האגואיסטי (שכולל מחמאות ופרסים וכיו"ב) כדי להתקדם בעבודת ה'. ע"ז מבוסס מאמר חז"ל "עשר בשביל שתתעשר" ועוד הרבה סגולות כיו"ב.

אך לאחר שמתחברים למצוה באמת צריך לזכור שהפרס והסגולה זה רק טפל דטפל והעיקר זה עבודת ה' מתוך ביטול וענוה. לעשות מה שה' רוצה בקבלת עול מוחלטת ובלי פניות ונגיעות אישיות...

ביאור שני:

הבן של בעל התניא המכונה האדמו"ר האמצעי מבאר את הרעיון של שמינית שבשמינית שזה 1/64.

גס בגימטריה 63. יש פסוק "כולו סג" (תהלים נג). סיגים זה קליפות. סג = גס. זה מדבר על גסות שצריך לשלול מכל וכל. מה שמכונה בקבלה שלוש קליפות טמאות. אך יש את ה"גסות" שמעבר ומחוץ ל"סג" (=גס), וזה מסמל את קליפת נוגה שיש בה גם טוב וגם רע. ולכן אפשר וצריך להשתמש בה לטוב.

מהי הגסות החיובית? ניקח לדוגמא את רבי עקיבא.

כאשר סרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל היה קורא קריאת שמע. אמרו תלמידיו "רבינו, עד כאן" נענה רבי עקיבא ואמר: "כל ימי הייתי מטער מתי יבוא לידי ואקיימנה" - שאזכה למות על קידוש ה'...

אמנם זה דרגה מאוד נעלית ביותר. אבל מבואר בחסידות שהמסירות נפש של רבי עקיבא הייתה ברמה נמוכה משל אברהם אבינו. רבי עקיבא רצה למות על קידוש ה'. אברהם אבינו לעומתו לא חיפש איזה מעלה מסוימת לעצמו, הוא רק חיפש לעשות את ה'. אם צריך למות הוא מוכן גם למות. אבל הוא לא מחפש שום מעלה לעצמו רק למלא את רצון ה'.

זאת אומרת, שמה שרבי עקיבא רוצה מצד עצמו מעלה רוחנית מסוימת זה מעיד על חיסרון מסוים ביחס לעבודת ה' האמיתית. זה בעצם ישות מסוימת... ובכל זאת זה ישות חיובית. בלשון החסידות והקבלה רצון זה מכונה "רצוא". האדם רוצה ורץ להקב"ה בתשוקה עצומה. (על דרך נדב ואביהו שמתו מעוצמת התשוקה לה'. כמבואר באור החיים).

אפשר לתווך ביאור זה עם הביאור הראשון: ה"רצוא" שהוא עבודת ה' מתוך רצון אישי (ישות, אגו, גאוה) להתעלות, הוא ה"סאסא" של השיבולת שבתחילת העבודה זה הכרחי, אך בבוא העת צריך לדוש ולבטש ולסלק אותה. כדברי רב נחמן בר יצחק "לא מינה ולא מקצתה" - עבודת ה' צריכה להיות כי ככה ה' רוצה!

ומכאן לביאור השלישי:

האדם שעובד ה' מתוך ביטול מוחלט, כאברהם אבינו, הוא עושה את כל המצוות כי זה מה שה' רוצה! אדם זה לכאורה משולל מישות וגאוה מכל וכל.

נמשיך (לשם המחשה) עם אברהם אבינו, הוא עובד ה' בלי שום חקירות ודרישות, בלי שום שאלות וציפיות. ה' אומר והוא עושה. אם צריך הוא מוכן גם למות וגם לשחוט את הבן שלו וגם לאחרי שה' הבטיח לו "ביצחק יקרא לך זרע" הוא ילך לשחוט את בנו בלי שום שאלות והרהורים...

הרי מה יותר קל, למות על קידוש ה' או להבין שאחד ועוד אחד שווה שלוש? ברור שלמות יותר קל. כי פשוט בלתי יתכן להבין שאחד ועוד אחד שווה שלוש!

הוי אומר: למות על קידוש ה' זה יכול להיות נובע מתוך מציאות האדם, כמו רבי עקיבא שרצה להגיע לדרגא זו. אבל המוכנות של אברהם לשחוט את יצחק, ולאחרי זה לא לתהות ולהרהר איך זה יסתדר עם ההבטחה "ביצחק יקרא לך זרע" זה בלתי נתפס לחלוטין. זה ביטול במציאות!

למסקנה: אברהם אבינו הרג את השכל שלו בשביל לעבוד את ה', ביטול במציאות.

ומעתה נשאל: האם לאברהם אבינו, הבטל בכל מציאותו לה', אין גאוה?

הרי הקב"ה אומר לו בתחילת דרכו: "לך לך מארצך... ואברכך (בממון. רש"י) ואגדלה שמך" הקב"ה מבטיח לו: אתה אברהם אבינו הנווד העני תהיה עשיר ותהיה מפורסם... בקיצור: תהיה גדול הדור...

אַי, נשאלת השאלה: אברהם אבינו תכילת הביטול והענוה, הוא שהכריז על עצמו "אנכי עפר ואפר"... מה לו ולכבוד וגדוּלה? האם ככה ישכנעו אותו לעזוב את אביו הזקן "תרח"?

אלא שאברהם אבינו, לא רק שהוא מוכן למות על קידוש ה'... הוא מוכן גם לקבל כבוד, העיקר שכבוד שמים יתרבה בעולם...

כך נהג אברהם אבינו ב"גאוה" כלפי האורחים שלו, שלא רצו לברך את ה'. אברהם אבינו דרש ותבע מהם לברך את ה'. אני בעל המאה אני בעל הדעה. אני קובע שאתם תברכו לה' אלוקי עולם שאכלתם משלו. אחרת תאלצו לשלם במיטב כספכם...

הוי אומר: ההתבטלות המוחלטת של אברהם אבינו לא מנעה ממנו להתגאות בעובדת היותו עבד ה'. הוא מתגאה לא בהישגים ובמעלות שלו אלא באמונתו ודביקותו בה'. הוא מתגאה לא לתועלת ולכבוד עצמו אלא לתועלת ולכבוד ה' יתברך ולפרסום האמונה.

גאוה מסוג זה קיימת בתוך כל יהודי (ירושה מאברהם אבינו. תניא פ' יח). זה הביטוי הנפוץ: "אני יהודי גאה". גאוה זו נובעת לא מתוך התנשאות על הזולת אלא מתוך ענוה ושפלות כלפי ה' יתברך, ומתוך ההכרה בזכות הגדולה לדבוק בו.

כיוון שגאוה זו נובעת מתוך ענוה ושפלות אי אפשר לקחת ענוה זו בשום מצב: גם אם יהודי נמצא במצב הכי שפל שיכול להיות (לדוגמא: באושוויץ... תחת מגפי הנאצי הארור) הוא נשאר גאה ושמח ביהדותו...

כאן מחבר הרבי (סה"ש תשמ"ט פ' וישלח) את הפשט בגמ' שתלמיד חכם צריך שיהיה לו שמינית שבשמינית גסות הרוח, עם השמינית שבשמינית של הגר"א - "קטונתי". דווקא מתוך ה"קטונתי" הענוה הביטול והשפלות של היהודי מפני ה' יתברך, דווקא מתוך זה נובע השמינית שבשמינית גסות הרוח. זה אמנם גאוה. אבל גאוה מסוג אחר לחלוטין. גאוה אמיתית שאין שום גאוה שיכולה להתקרב אליה. הגאוה הכי גדולה יכולה להיות - "גאוה יהודית".

שבת שלום ומבורך!

לתגובות והארות:

Misraeli770@gmail.com