כאשר יש בעיה רפואית מדאיגה - שלא נדע - המצריכה בירור שלא ניתן לקבלו בקופת החולים, בדרך כלל התחנה הבאה תהיה בבית החולים. הכניסה לבית החולים תמיד מלווה בחשש, מה הרופא יגיד? האם נצליח להעביר לרופא את הנקודה הבעייתית? האם "ניפול" על רופא מקצועי ורגיש או על איש טכני וקר שאינו מבין לסערת רגשותינו?
לצערנו, תופעה כללית הפושה בחברת בני אדם היא הגאווה והשחצנות. ככל שיש לך יותר תארים, יותר שנות ניסיון, יותר "שם", כך אתה פחות מקשיב לשני, פחות רואה צורך להתחשב בדעות אחרות, ובמקרה של רופא ומטופל - אתה פחות רואה את בעייתו ורגשותיו של המטופל - המצפה להיאחז בעץ איתן בתוך הסופה הסובבת אותו.
כזה היה פרופ' ניר גלעדי ז"ל.
כמטופל לשעבר אצלך, נדהמתי בכל פעם לראות את הג'נטלמניות, את הפשטות, זה לא משנה שאתה מגדולי הנוירולוגים (חוקר מוח, למי שלא בקיא) ושמאחוריך עשרות שנות מחקר עם גילויים פורצי דרך, ושכבר עברו אצלך עשרות אלפי אנשים - הכל הופך ללא רלוונטי כאשר נכנס אליך מטופל.
מרוּם תפקידך וניסיונך ושמך המהולל, ידעת לרדת למקומו הכאוב של המטופל, להרגיש אותו, להרגיש איתו. לחוות יחד איתו את הסערה המתחוללת סביבו במצבו הרפואי, ולתת עבורו את העוגן של תקווה ועתיד טוב.
נוח בשלום על משכבך ניר, כי זכויותיך רבות הן, על כל מה שפעלת ועשית למען עם ישראל, והם ילווך בשמים. ת.נ.צ.ב.ה.