הרהורים לאחר הרצח / טור פרידה

בניטה הי"ד בסיום טירונות (צילום: יוסי אסולין)

אמש, כשעה לאחר צאת השבת הדלקתי את החדשות ושמעתי את הדיווח המזעזע על הרצח המתועב שאירע בסמוך לשער האריות בירושלים, בו נדקרו למוות שני יהודים ושניים נוספים נפצעו.

הידיעה כשלעצמה הייתה מצערת נורא. רק לפני זמן קצר פתחנו את השבוע ואיחלנו אחד לשני "בשורות טובות", תוך תקווה שמקרה הרצח של הזוג הנקין ז"ל לא יישנה, והנה מגיע המקרה המזעזע הזה בו יהודים נרצחים על לא עוול בכפם, בעת שעשו את דרכם להתפלל בשריד בית מקדשנו, הכותל המערבי.

הידיעה הזאת הכתה בי שבעתיים בשעה שנחשפתי לשמות ותמונות הנרצחים. שפשפתי את עיניי בתמהון ולא האמנתי למראה עיניי. הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי, לראות שהדמות הניבטת מהתמונה - אהרון בניטה ז"ל - היא דמות המוכרת לי, ושהיו לנו כמה שיחות וחוויות משותפות וקצרצרות במסלול הטירונות הצבאית שעברנו יחד.

• • •

אהרון, החברות שלי איתך אמנם הייתה קצרה מאוד, היא התחילה והסתיימה בטירונות, ואולי זה קצת יומרני מצדי לכתוב לך. אבל משהו ברגעים הקטנים והמיוחדים בהם נחשפתי אל אישיותך נגע בי עד מאוד, והייתי מעוניין לשתף את אלו שלא זכו להכיר אותך, בכמה רגעים ממך.

• • •

שנינו הגענו לטירונות במה שנקרא "היפוך מסלול", לאחר שכבר שירתנו בצה"ל כמה חודשים קודם לכן. אני הגעתי לשירות הצבאי במסגרת פרויקט שח"ר (שילוב חרדים) ואתה הגעת דרך פרויקט "נצח יהודה", שגם הוא משמש כמסגרת צבאית-חרדית. כך נפגשנו בבה"ד 20 שבצריפין, שם עברנו את תקופת ההכשרה הצבאית יחד בתנאים המתאימים לציבור החרדי. אני כחסיד חב"ד ואתה כחסיד ברסלב.

השיחה הראשונה שקיימתי איתך, זכורה לי עד מאוד. היה זה בשעת בוקר מוקדמת, עת יצאנו לטבול במקווה השוכן בסמוך לבסיס - בכפר חב"ד. כדרכם של חסידים, היינו יוצאים מידי יום קבוצת בחורים לטבול במקווה על מנת לא לפספס את המנהג עתיק היומין.

הנסיעה למקווה, שכאמור היה מחוץ לגבולות השטח הצבאי, וארכה בסה"כ כשעה, הצריכה אישור חריג במיוחד מהצבא. האישור אמנם התקבל, אך אותה שעה שניתנה לא הייתה כתוספת על ההפסקות הקצרות שגם ככה בקושי היו, השעה הזאת הוקדשה כל כולה על חשבון הזמן הפרטי שלנו, זמן אותו היינו יכולים לנצל לעוד דקות של שינה עריבה, ולקום מעט יותר עירניים ביום שלמחרת. וכך היינו מתעוררים כל יום בשעה 4:30 לפנות בוקר.

כמה מאותן נסיעות העברתי במחיצתך כאשר אני יושב במושב שלידך ומשוחח איתך על נושאים שונים. מהשיחות שהיו לי איתך התרשמתי עמוקות וגיליתי שמדובר בבחור מלא באמונה ובבטחון. בחור אמיץ, נועז ונחוש העָשׁוּי לְלֹא חַת, כזה שלא מתבייש לומר את דעתו בקול רם וללא מורא.

אני גם זוכר את הבעת הפנים העצובה שהייתה לך באותו יום שאיחרת בשניות ספורות למסדר היציאה למקווה, והמפקד הודיע לך שאתה נשאר בבסיס...

אהרון, כל חייל יודע שתקופת הטירונות טומנת בחובה רגעים יפים וגם כאלו שפחות, ואתה תמיד ידעת להיות הרוח החיה שלנו. היה לך את הכישרון להוציא מכולנו חיוכים, גם בזמנים הכי לא צפויים... כל הסובבים אותך לא הפסיקו ליהנות משמחת החיים הבלתי רגילה שאפפה אותך כל העת. אתה רוממת את כולנו. כמה אירוני זה שדווקא בחג הסוכות בו אנו מצווים במצוות השמחה יותר מאשר כל חג אחר בשנה, החליט המחבל הארור לפגוע דווקא בך, שהמאפיין הכי מרכזי ובולט אצלך הוא שמחת החיים שלך.

אהרון היקר, כמה טוהר, חלומות ותקוות יש בעיניים שלך בתמונה מיום חתונתך. הכי כואב זה לדעת שילדיך ורעייתך יישארו רק עם התמונות והזכרונות. אני בטוח אהרון, שכמו שנצרבת ונחקקת בזכרוני לטובה, כחבר'מן אמיתי, כך לא משת מזיכרונם הטוב של כל מי שהיו איתך יחד בטירונות, כולל המפקדים, המ"מ והמ"פ.

נוח על משכבך בשלום, ותהי נשמתך צרורה בתוך החיים.