כבר שלושה ימים שאנו בחור השחור, שלושה ימים לרעידת האדמה בעוצמה של עשר בסולם האובדן, שלושה ימים מאז חגה האדמה ונפלו עלינו השמים ואנחנו מנסים לאסוף את השברים.
נפלה עטרת ראשינו, הורם הנזר והוסרה חומת ההגנה, יתומים היינו ואין אב, אבי אבי רכב ישראל ופרשיו - עלה בסערה השמימה ואין לנו מנחם.
כן, הייתה לנו "הכנה" של שבועיים ימים; האינפוזיה טפטפה גם בוורידינו, קוצב הלב - הושתל גם בגופנו, בחיל ורעדה המתנו לתוצאות בדיקות הדם ולערכים של המדדים השונים, ליבנו הלם בעוז לשמע חיידק או פטריה, לחץ דמנו הרקיע שחקים כשלחץ דמו של מרן זצוק"ל ירד כלפי מטה, כולנו היינו שם רגע רגע ושעה שעה בקומה השמינית בבית החולים הדסה עין כרם, כולנו טופלנו בחדר טיפול נמרץ, הונשמנו והורדמנו והתעוררנו מאד, מאד מאד!
עשרות אלפי ספרי תהילים שנקראו בדמע, סיומי ש"ס שנחוגו בלי פאר ואולם יציע, אלפי ככרות חלה ועוגיות שנאפו על השובע רק בשביל מצוות ההפרשה, ואין ספור מטבעות לצדקה וקבלות טובות שרק ה' יודע מאין שאבנו את הכח להבטיח וגם לקיים.
ידענו שהמצב "קשה אך יציב" ולעיתים "קשה ולא יציב" ואיבדנו את יציבותנו ידענו שהרב "מונשם ומורדם" - וחשנו קשיי נשימה פיזיים בעצמנו.
אבל, שום הכנה ושום הבנה לא הביאה לידי הכרה והפנמה שאנו קרובים לגרוע מכל. עמדנו בעצרות התפילה בבתי המדרש ובכותל המערבי, בבתי הכנסת ובקברות הצדיקים זעקנו מקירות ליבנו ודמעות לבבנו זלגו כמים - ולרגע אחד לא היינו מוכנים.
פטירתו של מרן רשכבה"ג זצוק"ל הכתה אותנו בהלם שיתקה אותנו כליל והפכה אותנו ל"כאילם לא אפתח פיו". אין שום אפשרות בעולם להכין ליתמות! אי אפשר לתכנן איך ייראה הרגע בו יהום הסער בים חייך והקברניט של ספינתך יחסר! אין שום פדגוג או פסיכולוג שיוכל ללמד אותך איזו הרגשה תחוש כשאבא שעטף אותך באלפי שמיכות של אהבה - איננו! יתמות איננה בת הכנה ואיננה בת תיאור עד שבאה המציאות המרה וטופחת לנו על הפנים, אין הגנה, אין מבט רך בעיניים, אין משקפיים מורמות על מצח וגב שכפוף על הגמרא ואין יד שרושמת בלב לוהט עוד תשובה, עוד פסק לעגונה.
יתמות אינה כותרות זועקות בעיתונים, דברי פרידה מרגשים מכל קצוות הקשת או ניגון נוגה שמתנגן ברקע, יתמות זו הרגשת הלב, חוד שמפלח בעוצמתו עד דכדוכה של נפש, פוצע ומרטש ולא משאיר באישיותך אבן על אבן סדורה.
האבל על מרן זצוק"ל לא מסתכם בפעולות פיזיות ו"בקריעה", האבל הזה צורב, חד, חותך בבשר החי או שמא מנסר את הנשמה...
לרגע, אני מדמיין את פני קודשו של מרן זצוק"ל מאירות כתמיד, את עיניו מצטחקות כתמול שלשום ואת פיו המפיק מרגליות אומר לנו: "יהודים, מה קרה לכם? אם אני עברתי דירה אז אתם יכולים להתבטל? חס וחלילה! לא יקום ולא יהיה! תמשיכו להפיץ תורה, תמשיכו למסור שיעורים בהלכה, תעבירו הלאה את מורשתו של מרן ה"בית יוסף", כתבו פסקים, העמידו תלמידים הרבה ואהבו אהבה עזה כל יהודי ויהודי! אתם מסוגלים! אתם יכלים! הותרתי לכם מורשת מפוארת ובנים תלמידי חכמים, היו שואבים מהבאר הזאת!
ואם היינו זוכים - היינו מקבלים מיד קודשו גם את הלטיפה הידועה בלחי... אם היינו זוכים !!
אך עתה, ביתמותנו, בשברנו, אין לנו אב אין לנו מנחם. אין קברניט אין מנהיג, אין נווט אין מצפן. רק חושך, חושך ושכול. השמש זורחת, מפציעה מבעד לעננים. אך אותנו היא מסנוורת, לנו היא מיותרת. לכי שמש, סורו מאורות - כבר כבה הנר, כבתה הסיבה לזריחתכם. העולם שמם, תוהו ובוהו. תוהו בהלכה ובלבול בפסיקה. יתומים אנחנו ואין אב. קשה סילוקן של צדיקים כחורבן בית אלוקינו!!