לא מכבר, פורסם באחד העיתונים מכתב למערכת הנושא את הכותרת: "עיכוב משמים-תירוץ בלתי הגיוני" בו כותבת הכותבת בעניין הרווקים/ות המבוגרים/ות, ששמעה מרב גדול, כי לא יתכן שהקב"ה יעכב את המשך קיום העולם שהוא עצמו ברא, וכי הטיעון לעיכוב משמים הוא לצורך העברת האשמה מעל פניהם.
רצוני לצטט את אחת מן התגובות למכתב זה, שפורסמה תחת הכותרת: "ריח מינות עולה באפי", להלן הציטוט:
"נשים עקרות, פצצת אטום בהירושימה, שהידים מתאבדים ברחובות. אלה ועוד "מעכבים" באופן נקודתי את המשך קיום העולם, הייתכן?!
והלא כל אסון, פרטי או ציבורי, סותם גולל על המשך קיום העולם בנקודה הספציפית בו הוא מתרחש, אך מאמינים בני מאמינים אנו שאות ועדות הם להמשך קיומו התקין והמתוכנן של העולם.
לכן, ייפלא איפה, להחיל איפה ואיפה על מצוקות החיים ולהחליט שֶעַקָּרוּת זו גזרה שאינה מעכבת קיום, ושידוך מתאחר הוא הוא מעכב הקיום האולטימטיבי, יצירה של רווקים/ות מתבגרים/ות הנהנים מרווקות מתמשכת ללא קץ.
העובדה שישנם הפוסלים על זוטות, עשויה להיות פועל יוצא של העדר מכנה משותף הנתלה בגורמים חיצוניים לצורך ההגדרה." (סוף ציטוט).
ובכן, עיכוב משמים או שימוש לרעה בכוח הבחירה?!
האדם הריבוני אינו חיה אינסטינקטיבית וניחן ביכולת בחירה. בחירה זהו רצון חופשי, כיוון מעשיו של האדם לפי שיקול דעתו.
כל מעשה של אדם מתחיל בגירוי ונגמר בתגובה, בתווך ישנו חופש הבחירה, להבדיל מן החיה המוּנעת מגירוי ותגובה ללא יכולת כלשהי להתנהג אחרת מן האינסטינקטים המולדים היוצרים תבנית אחידה לכל מצב נתון.
כל אדם נולד לתוך מציאות חיים שונה, החל ממעמד סוציו אקונומי משתנה דרך מכלול הכישורים והתכונות, וכלה בשטח הטריטוריאלי והשלכותיו. למרות הנתונים המשתנים, אחד מן הכוחות המובילים באדם, הלא הוא כוח הבחירה חולק במידה שווה, כל הרוצה יבוא ויטול. הערך הסגולי של כוח הבחירה אינו שונה מן האדם החי בסומליה בתת תנאים לאדם החי בניו-יורק על השמנת, המצבים הדורשים בחירה משתנים.
והנה, נוטה האנושות להתחבא לעיתים מאחורי כוח עליון ולהתעלם מעובדת החיים הזו המבדילה אותנו מן ה"חי".
אחד מן המצבים הידועים במקומותינו הוא מציאת בן זוג, זהו מצב הדורש הפלת החלטה, או במילה אחת: בחירה.
אם הפלת החלטה בנושא השידוכים מלווה בשיקולים בריאים ונכונים, קבילים מבחינת ההיגיון האנושי הכללי, מבוססים על אדני התורה וההלכה, ועדיין מתעכב זיווגו של אדם, אין לו על מי שיסמוך אלא על אביו שבשמים שייעד לו זמן אחר.
אך, שיקולים בלתי ענייניים, הרגל שנעשה טבע לומר לאו או סתם התייחסות בלתי רצינית אינם יכולים להסתתר מאחורי אצטלת רצונו של הבורא.
אלא מאי, שגאוני וצופי כל דור ודור, שרבו בדורנו בו רבו הרווקים, בטוחים ביכולתם להסתופף תחת אצטלת הבורא ולהסביר מדוע פלוני "תקוע" או לאלמוני אין בכלל הצעות.
והנה, הפלא ופלא נצפים במקומותינו רווקים שהם "מִידַי": חכמים, טיפשים, שמנים, רזים, גבוהים, נמוכים, מחזיקים מעצמם, פשוטים, כעורים, יפים, בעלי רף גבוה, בעלי רף נמוך, מציבים תנאים בלתי הגיוניים. או ש: ההורים גרושים, היד/הרגל/העין עם בעיה, הדוד צולע, האח תסמונת דאון, האמא בדיכאון, הסבתא חולת סוכרת ועוד.
לעומת אלה, במהלך אלוקי מפתיע נצפים נשואים שהם "מִידַי": חכמים, טיפשים, שמנים, רזים, גבוהים, נמוכים, מחזיקים מעצמם, פשוטים, כעורים, יפים, בעלי רף גבוה, בעלי רף נמוך, הציבו תנאים בלתי הגיוניים. או ש: ההורים גרושים, היד/הרגל/העין עם בעיה, הדוד צולע, האח תסמונת דאון, האמא בדיכאון, הסבתא חולת סוכרת ועוד.
קשה להסביר את זהות ה"בעיות" ואת הפער בסטטוס רווק/נשוי, זולת רצונו של בורא.
כובד משקלו של כל הסבר על היות אדם רווק הופך להיות בדרך כלל ההסבר לכל הצעה, משונה ככל שתהיה, שהרי מה יותר מתאים מלהשיא גבוה לגבוהה, גם אם כל קשר נוסף ביניהם, מִקְרִי לחלוטין?!.
בשיתוף אתר 'תובנות בענייני שידוכים'
הצגת כל התגובות