שולי רנד הוא לא סתם עוד יוצר. הוא חוזר בתשובה, וזו לא רק תווית — זו זהות אמנותית. הוא חי בין העולמות, וזה מה שהופך אותו לאחד היחידים שיכולים באמת לדבר לכולם — גם לחרדי שמתקשה לדבר על רגשות בקול, וגם לחילוני שמגרד את הדופק הרוחני שלו דרך פודקאסט על מדיטציה והאזנה ל"עוד יותר טוב" ביוטיוב.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
רנד, רב מג של מילים, נמצא איפה שכואב — בדיוק על הסכין הדקה והחדה, והוא לא רק לא נחתך – הוא אפילו מחייך אלינו משם, לפעמים בחיוך עקום של כאב של האיש שלפעמים אין לו כוח בעולם הזה להיות, לפעמים בצחוק של אחד שראה עולם, התגלגל לתהום, ויצא ממנה עם גיטרה וספר שירים.
הקול שלו הוא כולו הצגה: דרמה קיומית שעוברת דרך מיתרי קול צרודים שמרפרפים בין כאילו עצלות עייפה, לבין טירוף שגורם לך לקום מהספה בסלון ולעשות שכיבות סמיכה בלי להבין למה.
האלבום החדש שלו, "אירוע מתגלגל", הוא בדיוק כמו רנד – לא שייך לאף מגירה, לא מתנצל, כמעט ולא מתחנף. מיני-אלבום? תלוי את מי שואלים. שישה שירים, 27 דקות והמון הומור פנימי – כזה שגורם לך לחייך קלות ואז לתהות אם בעצם הרגע קיבלת כאפה מהמציאות.
בניגוד לאלבומים בהם כל שיר הוא סיפור נפרד, האלבום החדש של רנד הוא סוג של מחזה עם כמה פרקים, שאמנם מדברים בפני עצמם אך בהחלט חולקים חוט שני שמחבר ביניהם. לצד ששת השירים המלאים שיש באלבום, הוא גם מכיל שלושה קטעים קצרים שספק אם הם שיר או הגיג מוזיקלי מעניין.
המלאך של שולי? או גם שלנו
השיר שתפס את אוזניי במיוחד הוא "המלאך שלי". שולי רנד פותח לנו את הווילון אל המושב האחורי של החיים שלו, שם יושב המלאך שלו ומדליק סיגריה, למרות שהבטיח שהפסיק מזמן. המלאך של רנד הוא לא זה מ"שלום עליכם" של ליל שבת. הוא מאלה שעושים איתך עסק: "בוא נאחר לתפילה היום, אבל נבטיח שמחר נתחיל דף חדש".
זה שיר שהוא לא פחות מאישום עצמי – רק שבמקום עורך דין וגזר דין, יש פה לחן שובה לב, ולב שצועק את האמת בלי לעטוף ולהסתיר, אבל גם עם חמלה עצמית ומתיקות לשונית נפלאה במיוחד.
המלחמה הפנימית של רנד, אליה הוא מביט בשיר כמסתכל מהצד, היא המלחמה הפנימית של כולנו. הרצון להיות טובים יותר, כשאנו מתנפצים שוב ושוב אל מול המציאות הפחות יפה, ההבטחות שאנו מפרים והאכזבה העצמית. המבט מהצד הופך את התבוננות לקלה יותר ומאשימה פחות וזו אולי הבשורה הגאונית של השיר הזה שמצליח להותיר אותנו עם חיוך וחמלה פנימית.
דממה רועשת
לפעמים, אחרי סערה פנימית, מה שהכי חסר לנו זה שקט. אבל לא שקט מוחלט, אלא כזה פנימי, שקט מההאשמות, שקט מהדאגות, היכולת לשהות ברגע מבלי להתחרט על העבר ומבלי לדאוג מהעתיד. בשיר הקאנטרי החביב "דממה דקה", רנד מלטף אותנו בשירה רכה. השיר הזה הוא רגע שבו העולם עוצר לנשום, והשקט שבתוכו לא מרגיע — אלא חושף ומאיר.
הדממה של שולי רנד היא לא מנוחה, אלא מקום שבו לא נותרו מילים, והנשמה מתבקשת להאזין לעצמה. זו לא הפוגה – זו התמודדות מסוג אחר, כזו שמתרחשת כשכבר אי אפשר להסתתר מאחורי צעקות או הסברים ואז יוצאים הדברים היפים והנכונים ביותר. באופן אירוני, רנד משווה את הדממה עליה הוא מדבר ל"כדור ממארב", לא בדיוק משהו שהיה גורם לי לשבת בשלווה... אלא היה גורם לי להבין שעליי לעשות מעשה, לקחת החלטה. זו הדממה הדקה עליה מדבר רנד, זו שמניעה אותנו להבין שעלינו לעשות משהו.
שולי מגלגל את זה הלאה
יש שירים שהם סיפור ושולי רנד אלוף העולם בשירים כאלה. ויש שירים שהם כתב אישום עם חיוך. "לגלגל את זה הלאה", נפתח בהכרזה תיאטרלית וקומית:
"אחים, אחיות יקרים, גם אם עננים שחורים מעל ראשנו ומלפנינו תהום רבה, אל ייאוש, תמיד אפשר לגלגל את זה הלאה, הלאה, הלאה".
הכרזה בסגנון הבדיחה הוותיקה על אותו אחד שהיה במצב גרוע במיוחד ואז פנה אליו חברו ואמר לו: "תתעודד יכול להיות יותר גרוע" והוא אכן התעודד ואכן נהיה יותר גרוע...
"לגלגל את זה הלאה", אכן נשמע בהתחלה כמו שיר סאטירי, אבל ככל שהוא מתקדם — מתבהר שמאחורי הדמויות הקומיות של בן עטר, בן ציון ואהרן גיברלטר, מסתתר משהו הרבה יותר רציני: תחושת אובדן.
שולי רנד מציג בפנינו דמות של פוליטיקאי דמיוני, שמגלם את מה שקורה לאידיאולוגיה כשהיא פוגשת כיסא מרופד, מיזוג אוויר, ואולי גם טיפה חוסר שינה. אבל הוא לא צוחק עליו — הוא מרחם עליו קצת, ואולי אפילו מזהה בו משהו מעצמו. או מאתנו.
יש משהו כל כך ישראלי בדמות הזו: האדם שיצא לשנות את העולם, ובסוף התמקם במקום טוב באמצע — מתגלגל מישיבה לוועדה, מדחייה להצבעה, וממשפט פנימי אחד לשני, בלי לעצור לשאול איפה נעלמו הערכים, כי אולי לשאלה הזו יהיה מחיר גבוה מידי, הצורך לעזוב את הכיסא או להפסיד כסף.
השיר הזה הוא לא רק עקיצה פוליטית. הוא מבט מדויק על הנפש שמתפשרת לאט־לאט, עד שהיא לא מזהה את עצמה במראה. ובין לחן משועשע לטקסט חריף, רנד מצליח שוב להציב מראה בלי לנפץ אותה — רק לנקות ממנה את האדים. האם התזמון הזה, בעיצומה של מחאה פוליטית הוא הנכון לשיר הזה? האם הוא סוג של חנופה למתפרעי קפלן? אין לי תשובה חד משמעית ולכן כמו שולי, אגלגל את זה הלאה...
כששולי מתגלגל בעצמו
יש שירים שנכתבים בראש, יש כאלה בלב, ויש שירים שנכתבים בחדר המתנה של בית חולים, כשאתה יושב חסר אונים מול אהובך ומתפלל לאלוקים, ומבין שאין לך יותר מדי שליטה על מה שיבוא עכשיו.
"אירוע מתגלגל" הוא השיר הכי אישי באלבום, גם אם הוא עטוף בסגנון עוקצני-שולי קלאסי. זה שיר שלא באמת מדבר על מישהו אחר. הוא לא חדשות, הוא לא ביקורת חברתית — הוא תיעוד רגשי של מי שעמד באמצע החיים וראה איך הכל יכול להתפרק בשנייה, בלי התרעה מוקדמת, כמו שמפילים שולחן ערוך באמצע הכורך.
המוזיקה ב"אירוע מתגלגל" לא זורמת קדימה אלא מתגלגלת במדרון רגשי. האירוע לא באמת חיצוני – הוא נפשי. כשהגוף של אהובך מתמודד עם מצב רפואי סבוך, ואתה לא יכול לעזור, כל העולם מרגיש כמו פרודיה של "ביטחון", מהסוג שראינו מתפורר בשניות בימי הקורונה או המלחמה.
רנד מספר פה סיפור של קריסה – לא רק של המערכת, אלא של האדם. אבל כמו תמיד, הוא עושה את זה בלי ליילל ובלי להתקרבן. יש משהו משוגע בכנות שלו, באיך שהוא הופך את הפחדים הפרטיים שלו לקריקטורה, ואז שוב לאנושיות פשוטה.
לא מדובר בשיר שאפשר יהיה להשמיע ב'קול חי מיוזיק' (הפעם... בצדק), זהו שיר שמשקף לחלוטין את הסכין עליה יושב רנד, כשבמערכה הזו, נראה שהוא מחייך מעט יותר בצד הפה שפונה לקהל החילוני.
בסוף השיר, אתה לא בטוח אם הוא מבקש שנצחק או שנעצור לרגע ונחבק מישהו. ואולי זו בדיוק הגדולה של שולי רנד: הוא לא מציע פתרונות, הוא פשוט מספר את האמת — כמו שהיא, בלי הרבה פילטרים, לא בהכרח עם שורה תחתונה, אך משאיר אותנו עם המשפט שחוזר על עצמו במהלך השיר - "אף פעם לא מזיק להתפלל", תמיד נכון ומתאים.
המסע אל תהומות הנפש
גם "גבריאל", הוא לא שיר למיינסטרים החרדי. רוב מי שגדל על מוזיקה חסידית, כנראה לא שמע מעולם על גבריאל בלחסן, המשורר האלטרנטיבי, איש להקת אלג'יר, ששר מתוך תהומות הנפש בלי מסכות, עד שהלך לעולמו בגיל צעיר.
אבל שולי רנד, שיושב תמיד על הגבול – יודע לשאת עיניים גם לעבר ההוא, כמו שעשה בשירו "המשורר", מהאלבום "נקודה טובה". "גבריאל" הוא שיר של כבוד, שיר של אחווה שקטה לאדם שביקש רק להביע אמת, גם במחיר שבר. בעצם, כמו תמיד – רנד שולח חץ מהשוליים אל המרכז, מהכאב של האחר אל הלב של המאזין, גם אם הוא לא בדיוק יודע על מה מדובר. גם בשיר הזה, אוהבי השפה העברית יכולים למצוא פנינים נפלאות דוגמת השורה החדה על "בקבוקים מחשבים את קיצם לאחור".
כששולי מתנבא לעתיד טוב יותר
מיד אחר כך, מבלי להניח לנו לשקוע יותר מדי, מגיע הרגע שבו רנד מרים אותנו לאט לאט... אחרי שישה שירים שמדברים בכאב, בהומור, בציניות ובגעגוע – מגיע שיר הנחמה. בלי הכרזות. בלי "הכל יהיה בסדר". פשוט מבט שקט קדימה ואיזו תקווה חרישית, שיום אחד גם אנחנו נזכה לשבע השנים הטובות שלנו.
רנד לא מטיף כאן לתשובה ולא למרד, הוא רק מזכיר שגם למי שהתגלגל, יש סיכוי לעמוד ולראות את הטוב שבעזרת השם יגיע עלינו.
קשה להתעלם מהטביעות העמוקות שהותירו באלבום המוזיקאים שלצידו של רנד: הגיטריסט ימי ויסלר, שכתב והלחין איתו חלק מהשירים, המוזיקאי אסף תלמודי, שמצליח לסובב עולמות עם כמה צלילים, והכנר והמוזיקאי גדי פוגטש, שהיד שלו יודעת בדיוק מתי לגעת ומתי לוותר.
השלישייה הזו, יחד עם רנד, לא רק הפיקה מוזיקלית — היא בנתה בית לשירים האלה, כזה שלא צריך גג, רק אמת. זה, אולי, מה שעושה את האלבום הזה למשהו שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. או את האוזניים.
"אירוע מתגלגל" הוא לא רק אלבום – זו הזמנה נדירה להציץ ללב של אדם שנמצא תמיד בין העולמות, ותמיד בוחר לדבר אמת, גם כשזה פחות נעים. שולי רנד לא מבקש אהבה, לא אישור, ואפילו לא הבנה – הוא רק מבקש שתהיו שם, לרגע, להקשיב.
בין ההומור הדק למילים הכואבות, בין הסיפורים האישיים לדמויות שמייצגות את כולנו, הוא בונה מרחב שבו אפשר להיות אנושי בלי תירוצים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
זה לא אלבום שיתנגן באולמות חתונה. זה אלבום שייכנס ללב של מי שמוכן להרגיש גם את מה שלא מבושל עד הסוף. בדיוק בזה — נמצא הכוח הגדול של שולי רנד. לא ללטש. לא לשפר, לשולי כבר היו אלבומים משויפים מהאלבום הזה. רק לספר, לשיר כמו שרק הוא יודע להגיש את המילים, ולתת לדממה דקה לעשות את השאר.
- להערות, הארות באורך הגלות ומתכונים לשבע שנים טובות: nl@kikar.co.il
הצגת כל התגובות