רבי יצחק הוברמן נולד בחג השבועות, ו' סיון תרנ"ו (מאי 1896), בעיר בילגוריי בפולין, וגדל בבית של תורה וחסידות. כבר מילדותו בלט בשקידתו העצומה, בגיל שבע ידע את התנ"ך, ובגיל עשר למד גמרא ופוסקים עם בחורים מבוגרים ממנו.
רבי יצחק שאף תמיד לגדול בתורה ולמד אצל גדולי הדור: רבי יעקב מרדכי זילברמן מבילגוריי, רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, בעל ה"שם משמואל", ורבי מנחם שכנא ריטשוואל. הוא ספג מהם את אהבת התורה, את עומק הלימוד, ואת דרך החסידות.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ד (1914), עבר רבי יצחק לוורשה, שם המשיך ללמוד תורה אצל רבי צבי הירש גליקסון. באותה תקופה, הוא גם החל להתעמק בתורת הקבלה, והסתובב בחצרות אדמו"רים, ובעיקר אצל האדמו"ר רבי אברהם מרדכי מגור, בעל ה"אמרי אמת".
שנות השואה היו עבור רבי יצחק תקופה של ניסיונות קשים מנשוא. הוא ניצל ממוות מספר פעמים, שני אחיו ואחותו נרצחו, והוא נאלץ לברוח עם אשתו לרוסיה, שם הוגלה לסיביר ועבד בפרך בניסור עצים. אך גם בתנאים לא אנושיים אלה, לא פסק רבי יצחק מלימוד תורה. הוא כתב חידושי תורה, קיים מצוות במסירות נפש, ואף שמר בכיסו שופר, מחשש שלא יוכל להשיג שופר בראש השנה. לימים סיפר על כך שכאשר אולץ לעבוד בשבת, חתך רבי יצחק את קצה אצבעו בגרזן, כדי להימנע מחילול שבת.
לאחר המלחמה, עבר רבי יצחק לווצלר שבגרמניה, שם כיהן כרב הקהילה במשך שש שנים. הוא פעל רבות לחיזוק היהדות, דאג לבניית מקווה, הכנת מצות, ועסק בהתרת עגונות.
בשנת תש"י (1950), עלה רבי יצחק לארץ ישראל והתיישב ברעננה. שם התפרסם שמו כמקובל, כאיש מופת, וכבעל רוח הקודש. יהודים מכל גווני הקשת נהרו אליו לקבל את ברכתו ועצתו.
רבי יצחק היה איש של תורה ועבודה. הוא שקע בלימוד תורה יומם ולילה, ישן שעה-שעתיים בלבד, ולא נח עד שמצא תשובה לכל קושיה. הוא היה מקורב לחסידות גור, והאדמו"ר רבי ישראל אלתר ("הבית ישראל") היה מכנה אותו "הרב מרעננה".
רבי יצחק נפטר בי"ג טבת תשל"ז (ינואר 1977), לאחר שהודיע למקורביו כי שעתו קרובה, הוא הותיר אחריו מורשת עשירה של תורה, חסידות, ומסירות נפש. והותיר אחריו סדרת ספרים נפלאה הנקראת 'בן לאשרי'.