"הייתי נחוש לצאת מכאן. לא משנה מה יקרה, ידעתי שאמצא דרך להימלט, לספר לעולם על מה שראיתי. אבל בכל יום שהייתי שם, הבנתי עד כמה זה בלתי אפשרי – האסירים היו חלשים מכדי לברוח, והמחנה היה מבוצר היטב. גדרות התיל החשמליות נצצו באור השמש, והעמדות של השומרים היו מאוישות בכל רגע. החיילים הגרמנים היו חמושים, והכלבים שלהם – אימתניים וצמאי דם, משהו חייב לצאת ולספר את הסוד הזה בחוץ". (רודולף ורבה - בספרו ברחתי מאוושיץ)
סלובקיה - מדינת בובה נאצית
1938, אירופה רוחשת. גרמניה הנאצית מרימה ראש, שאיפותיו הטריטוריאליות והאידיאולוגיות של הפיהרר מכוונות בין היתר, אל צ'כוסלובקיה, מדינה עצמאית ודמוקרטית בלב אירופה. היטלר, שטען לבעלות על חבל הסודטים, אזור בצפון-מערב המדינה בו התגוררה אוכלוסייה גרמנית, ראה בצ'כוסלובקיה חלק מ"מרחב המחיה" הגרמני, שטח המיועד לאכלס את העם הגרמני ולהבטיח את שלטונו. במרץ 1939, גרמניה הנאצית כובשת את שטחה של צ'כוסלובקיה ומפרקת אותה לשתי מדינות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
רודולף ורבה, נולד ב-11 בספטמבר 1924 בטופולצ'ני, שהיה ורבה בן אחת-עשרה, החל ללמוד בבית ספר תיכון בברטיסלבה. בתצלום כיתתי מאותה שנה ניתן לראות נצנוצים של האדם שיהפוך להיות: בעוד כל ילדי הכיתה משלבים ידיים בנימוס לצלמנייה ורבה הקטן מתמרד וידיו תחובות בכיסים.
בפברואר 1942, ורבה בן ה-17 מקבל צו התייצבות. מדינתו אינה מסתפקת עוד בהגבלת חייו וחיי יהודים אחרים. עתה היא שואפת לגרשם לחלוטין, לשלוח אותם מעבר לגבול ל"יישובים" בפולין, אשר בדמיונו נדמים כשטחים מגודרים האמורים להכיל את ה"אינדיאנים".
ורבה השתמש בזהות בדויה. הוא הלך לבית קפה כדי לרענן את עצמו ביום קיץ חם. בזמן שהוא ישב בבית הקפה, הוא הבחין בשוטר סלובקי שנכנס למקום. ורבה, שכבר היה פרנואידי מדי בשל מצבו כיהודי נרדף, ניסה לעזוב את בית הקפה בדיסקרטיות ככל האפשר. אבל בזווית העין השוטר זיהה שוורבה גורב שני זוגות גרביים מה שהוכיח שהוא בורח לאן שהוא, השוטר תפס את ורבה והביא אותו לתחנת המשטרה לחקירה ומשם נשלח ורבה למחנה סלובקי בשם נובאקי.
מחנה נובאקי בריחה ראשונה
הנסיעה של רודולף ורבה בן ה-17 למחנה נובאקי נמשכה ימים ארוכים, בקרון רכבת צפוף ומחניק לצד אסירים אחרים – חלקם פושעים, וחלקם יהודים שנתפסו על לא עוול בכפם. בכניסתו לנובאקי, הוא מצא עצמו מוקף גדרות תיל ושומרים חמושים, כשלצידו אסירים נואשים. שם שמע לראשונה על "אושוויץ", מחנה שאיש לא שב ממנו. ורבה החליט שלא יאפשר לעצמו להישלח לשם. הוא התחבא במטבח המחנה, ובשעת כושר זינק החוצה, רץ אל הגדר תחת מטר צעקות ומרדף לוהט לעולם שבחוץ. אך יומיים לאחר הבריחה ממחנה נובאקי, ורבה נלכד על ידי שומר מקומי והוחזר לנובאקי.
לאחר שבועיים, ורבה נכלל ברשימה של אסירים שיועדו לגירוש. חרושת השמועות דיברה על "יישוב מחדש" ועבודה חקלאית, אך ורבה הבין שהמציאות אפלה הרבה יותר. בוקר אחד, נדחס יחד עם מאות אסירים לקרונות משא צפופים ומחניקים. המסע הארוך היה מייסר: רעב, צמא ופחד בלתי פוסקים ליוו את הנוסעים בדרכם אל הבלתי נודע.
ורבה מתאר בזיכרונותיו:
"כשהרכבת עצרה לפתע בחריקה מחרישת אוזניים, האוויר היה קר ודחוס. הדלתות נפתחו בבת אחת, כאילו בכוונה להפחיד אותנו. החושך שמסביב היה מוחלט, נוקב, ורק כמה צעקות נשמעו ברקע – פקודות קצרות וחדות בגרמנית. עדיין לא הבנתי היכן אני.
"לא הספקתי לקום או להתארגן. "ראוס! ראוס!", צרחו קולות בחוץ, ואז החלו לדחוף אותנו החוצה באכזריות. ברגע אחד, אלפי רגליים החלו לנחות על האדמה הקשה, ואני נסחפתי עם הזרם, יורד מהרכבת יחד עם ההמון.
"האוויר היה ספוג בריח שלא ניתן לתאר. ריח של שריפה, של משהו לא טבעי, שהקפיא את הדם בעורקים. הרמתי את ראשי, מנסה להבין לאן הגעתי, ואז הבחנתי באותיות המוטבעות על השער הגדול: 'Arbeit Macht Frei'".
בית חרושת להשמדה
כבר מהיום הראשון רודולף ורבה הבין שאושוויץ איננו מקום של חיים. זה היה מקום של מוות איטי ומכוון. כשהורידו אותו ואת שאר האסירים מהקרונות, הם היו שבורים, רעבים ובעיקר מבולבלים. השורות הצפופות והפקודות שנאמרו בצרחות רמות לא הותירו מקום לשאלות.
האוויר היה סמיך בעשן שהיתמר מארובות שלא הפסיקו לבעור. בהתחלה ורבה לא הבין מהיכן מגיע הריח הנורא, אך האמת התבהרה לו במהירות והכתה בו בעוצמה. זה היה ריח של בשר אנושי נשרף. הוא עמד במקומו בהלם.
שגרת החיים באושוויץ הייתה בלתי נסבלת. בכל בוקר העירו את האסירים בצעקות ובאלימות. הכל היה חייב להיות מהיר ויעיל, אחרת חיילי האס-אס או הקאפואים היו מכים עד זוב דם, ועד מוות. העבודה הייתה קשה ומפרכת – מבוקר עד ערב, כשהרעב לא נותן מנוח והעייפות מכריעה את הגוף. מי שלא עמד בקצב, היה נשלח היישר אל מותו.
בינואר 1943, בא הימלר לאושוויץ, לחנוך את הקרמטוריום החדש. המבנה המתקדם, שנבנה על ידי אסירים בפיקוחו של האדריכל וולטר דז'אקו, כלל תאי גז אטומים ותנורים לשריפת גופות. המבנה היה עצום – באורך של 100 מטרים וברוחב של 50 מטרים, והוא כלל 15 תנורים שהיו מסוגלים לשרוף מספר גופות בתוך דקות ספורות. למעשה, ורבה ואסירים נוספים היו בין עבדי הכפייה שנאלצו לעבוד בבניית המתקן הזה. שנים מאוחר יותר, דז'אקו המשיך בקריירה שלו כאדריכל באוסטריה וזכה לשבחים על מבנים דתיים שבנה.
ורבה, שעמד בשורה הראשונה, נבחר להבלטה בשל מראהו הבריא. הוא זכר את תזמורת המחנה מנגנת ברקע ואת המתח הבלתי נסבל. הימלר הגיע במרצדס שחורה, חייך בשלווה והתקדם לאט אל שורות האסירים. בעיני ורבה הוא נראה רגיל להחריד – "כמו מורה משעמם" – אך האיש השקט הזה עמד מאחורי מכונת ההשמדה הנוראית ביותר בהיסטוריה.
בבוקר הביקור, 3,000 יהודים פולנים הוכנסו לתאי הגז להדגמה מיוחדת. אנשי האס-אס המתינו שעות להגעתו של הימלר, בעוד מבפנים נשמעו קולות זעקה ופאניקה, שלא חדרו את הקירות האטומים.
הימלר הביט דרך חלון קטן בתא הגז, צפה בקורבנות ברגעיהם האחרונים והביט בעשן השחור המיתמר מן מהארובות. הוא חייך, בדק את שעונו, ונכנס בחזרה למכוניתו בשלווה קרה.
זכור אל תשכח
משך 21 חודשי שהותו באושוויץ, רודולף ורבה מילא תפקידים שאפשרו לו להבין את המערכת הרצחנית מבפנים. הוא צפה, קלט וזכר כל פרט.
בתחילה שובץ במיון הרכוש שהוחרם מהקורבנות שהגיעו למחנה. הוא ראה את החלוקה האכזרית ברמפה, כיצד הרופאים הנאצים מסמנים מי לחיים ומי לתאי הגז. "ילדים, נשים וזקנים – כולם הלכו כצאן לטבח. אני ראיתי", סיפר.
בעבודתו במחלקת "קנדה" במיון המחסנים האינסופיים שהכילו בגדים, מזון וחפצים שנבזזו מהקורבנות – הבחין ורבה בתיעוד הקפדני של כל משלוח והבין את היעילות המחרידה של מכונת ההשמדה.
בזכות זיכרונו הפנומנלי, הוא הפך ל"ארכיון אנושי". הוא שינן את זמני הרכבות, דפוסי ההשמדה והמספרים שהוסתרו תחת תעמולה כוזבת של "יישוב מחדש". הוא תיעד בראשו כל פרט: מספרי רכבות, הסלקציות, כמות הנרצחים וזמני שריפת הגופות.
"אני הייתי העיניים והאוזניים של מי שהובלו למותם", אמר. במקום לקרוס לתוך עצמו, הוא הפך את המידע לנשק. ורבה הבין שהדרך היחידה לעצור את הזוועה היא לחשוף את האמת כפי שראה אותה – ולהציל אחרים מהגורל המר שאליו נשלחו מיליונים.
ורבה ידע שיום אחד הוא יברח מאושוויץ, בהתחלה חשב על מיקומו הגאוגרפי של הרמפה. היא הייתה ממוקמת בין מחנה אושוויץ לבין בירקנאו, מחוץ להיקף החיצוני של שניהם. אדם שיצליח להימנע מעיני אנשי האס. אס. לזמן מסוים עשוי להיות לו סיכוי להימלט. ורבה אמר - "כמו כל שועל חכם, התחלתי להתמקד בתנועותיהם של 'הכלבים', לתכנן את צעדיהם של השומרים, ולחקור את מערך ההגנה שלהם."
הבריחה הגדולה
לילה אפל, אפוף בצללים ארוכים וריח מחניק של שריפת גופות, התכוננו שני גברים לבריחה נועזת ממעמקי הגיהינום. רודולף ורבה וחברו אלפרד וצלר, כלואים במחנה ההשמדה אושוויץ, החליטו להמר על חייהם למען מטרה אחת: להזהיר את העולם מפני הזוועות המתרחשות מאחורי גדרות התיל.
ורבה, צעיר קר רוח וחסר פחד, ידע שאם ייתפס, גורלו נחרץ. "אבל המחשבה על מיליוני אנשים ההולכים אל מותם בלי לדעת את האמת חיזקה אותי",סיפר לימים. במשך שבועות הוא הקדיש את זמנו לתכנון הבריחה: הוא למד את שגרת השומרים ואיתר נקודות תורפה בגדר. הבריחה תוכננה בקפידה ובסודיות גמורה. ורבה וחברו וצלר מצאו מחבוא פוטנציאלי בחלל באדמה תחת ערמת עצים שהייתה חלק מאזור העבודה שלהם, סמוך לגדר החיצונית של המחנה.
כדי להסוות את ריחם מפני הכלבים, ורבה ווצלר השתמשו בשיטה מיוחדת שלמדו מאסיר רוסי בשם וולקוב. הם טבלו את בגדיהם בתערובת של נפט וטבק רוסי. "הרוסים סיפרו לנו שהריח הזה מרחיק כלבים. לא הייתה לנו ברירה אלא להאמין להם", אמר ורבה.
לכל מקרה, הם הצטיידו גם בסכינים קטנות. "הייתה לנו הבנה ברורה: אם יגלו אותנו, לא ניתן להם לקחת אותנו חיים. נמות על חרבנו, ובלבד שלא נבגוד במטרה שלנו".
הבריחה עצמה התרחשה בלילה קר של אפריל 1944. ורבה ווצלר נכנסו לחלל מתחת לערמת העצים ביום שישי בערב, שם הם ימשיכו להסתתר במשך שלושה ימים ושלושה לילות הבאים. הם ידעו שהנוהל במחנה היה ברור: במקרה של בריחה, מופעלת אזעקה מיידית וכל האסירים נספרים. במקביל, נפרס מעגל שמירה הדוק סביב המחנה למשך שלושה ימים, עם מאות חיילי אס.אס, כלבי גישוש ומחפשים נוספים.
"שמענו את האזעקה צורחת כמו צליל מוות", תיאר ורבה, "היא הייתה הסימן לכך שהתחיל המצוד אחרינו". ידענו שאם נחזיק מעמד במשך שלושה ימים, הנוהל יאלץ אותם להסיר את כוחות השמירה מסביב למחנה ולהתמקד באזורים המרוחקים יותר, "זו הייתה ההזדמנות שלנו".
ורבה ווצלר שכבו קפואים ודוממים מתחת לערמת העצים, שומעים את הכלבים נובחים מעליהם ואת השומרים דורכים על הקרשים. הם ידעו שכל רעש, כל תנועה לא זהירה, עלולים להסגיר אותם. "התחושה הייתה כמו לשבת בתוך קבר פתוח", תיאר ורבה. "היינו חייבים להחניק את הנשימה, להישאר דוממים לגמרי, הכלבים הגיעו ממש מעלינו, אבל למרבה הנס, הם המשיכו הלאה". המתח היה בלתי נסבל, אבל הם ידעו שהזמן פועל לטובתם.
לאחר שלושה ימים של חיפושים קדחתניים, ביום שני בערב, נשמעה ההוראה להסיר את טבעת השמירה החיצונית. "זה היה הרגע שחיכינו לו", כתב ורבה. הם חיכו עוד שעות אחדות כדי לוודא שהשטח אכן פנוי, ואז, בזחילה זהירה, יצאו ממחבואם.
הם הגיעו לגדר החיצונית, ובנקודה שסומנה מראש היה חור קטן בגדר בין בלוקים 2 ו-3, והם עשו את דרכם החוצה. "כשהצלחנו להימלט מהגדר, הרגשתי כמו אדם שנולד מחדש", נזכר ורבה. "אבל ידעתי שהמסע האמיתי רק מתחיל."
לאחר שחצו את הגדר, הם רצו בכל כוחם לעבר היער הקרוב. הם ניווטו בזהירות בין מגדלי השמירה ופנסי הזרקורים, התחמקו מהסכנות המיידיות, וחצו שדה תירס רחב ידיים. במשך שלושה ימים נוספים הם שכבו מתחת לעצים ביער, רעבים, צמאים וקופאים מקור. "המחשבה היחידה שהחזיקה אותנו הייתה הידיעה שהעולם חייב לדעת מה קורה שם", כתב ורבה.
שקט יורים
ורבה, לא הסתפק בבריחה נועזת מאושוויץ, אלא הצטרף למאבק מזויין נגד הנאצים לצד הפרטיזנים הסלובקים. בתוך פחות מיממה מרגע פגישתו עם יחידה פרטיזנית של אזרחים סלובקים, ורבה עבר הכשרה צבאית מזורזת, וצלל לתוך פעולות מסוכנות נגד הצבא הגרמני.
ורבה הוביל צוותי חבלה להנחת מוקשים מתחת למסילות רכבת, ופוצץ רכבות אספקה עמוסות נשק גרמני בלילות קרים והשבית את קווי האספקה שלהם.
בפעולה נועזת במיוחד, ורבה וקבוצת פרטיזנים הסתננו למחסן נשק נאצי בלילה מושלג. הידע המדויק שלו על המבנה הוביל להשמדתו בפיצוץ אחד קטלני, ותחת מסך עשן ואש כבדה הוביל את קבוצתו למקום מבטחים.
אחת הפעולות הגדולות ביותר שבהן השתתף ורבה הייתה ההתקפה על בית הספר בסטארה טורה, ששימש כמפקדה לכ-700 אנשי SS. ורבה זרק רימונים דרך החלונות, פרץ לבניין, וריסס את החדרים בכדורים.
פעולותיו האמיצות זיכו אותו באותות הצטיינות רבים, כולל מדליית האומץ של צ'כוסלובקיה, אות ההתקוממות הלאומית של סלובקיה, ומדליית הכבוד של הפרטיזנים הצ'כוסלובקים.
ושכל העולם ידע
דוח ורבה-וצלר, שנכתב באפריל 1944, היה מסמך מזעזע וחסר תקדים שחשף את זוועות מחנה ההשמדה אושוויץ. הוא תיאר בפירוט מצמרר את תהליך הקליטה והמיון של האסירים, שיטות הרצח השונות, ואפילו מספר האנשים שהושמדו. הדוח כלל מידע מדויק על מיקום ותיאור המחנה, שמות של קצינים נאצים וקאפו, תיאור של תאי הגזים והקרמטוריה, וחשף את היקף הרצח המפלצתי.
רודולף ורבה ואלפרד וצלר, שני אסירים יהודים צעירים, סיכנו את חייהם כדי לברוח מאושוויץ ולהביא את האמת לעולם.
במסעם המסוכן, הם הגיעו לז'ילינה, שם כתבו את הדוח וחשפו את תוכניות הנאצים לגירוש יהודי הונגריה. לאחר מכן המשיכו לבודפשט. בבודפשט, נפגשו ורבה ווצלר עם ד"ר ישראל קסטנר, עיתונאי ומשפטן שהיה ממנהיגי הקהילה היהודית בהונגריה. קסטנר דמות שנויה במחלוקת היה מעורב במגעים חשאיים עם אדולף אייכמן בניסיון להציל יהודים, וביצירת "רכבת קסטנר" שאפשרה למאות פליטים לברוח מהונגריה תמורת תשלומים,
ורבה הציג בפני קסטנר את הדוח, בתקווה שיפיץ את המידע ויתריע את הקהילה היהודית. אך קסטנר, שחשש מפאניקה המונית ותגובות גרמניות חריפות, בחר לגשת למידע בזהירות רבה והעדיף להמשיך במגעיו החשאיים עם אייכמן.
ורבה לא עצר את מאמציו. הוא פנה גם לנציג הוותיקן בבודפשט ולדיפלומט השוודי ראול ולנברג, שנחשב לאחד ממלאכי ההצלה של יהדות הונגריה. ולנברג פעל במסגרת הנציגות השוודית בבודפשט וחילק דרכונים שוודיים מזויפים, הציל אלפי יהודים מגירוש ואף הקים מקומות מסתור תחת חסות שוודית. המידע שקיבל ולנברג מורבה חיזק את נחישותו להרחיב את פעולות ההצלה שלו.
הדו"ח החל למצוא את דרכו לעולם הרחב: הוא הועבר לשוויץ, תורגם והופץ בקרב נציגים דיפלומטיים, עיתונאים ומנהיגי מדינות. הפרסום עורר גל של תגובות בינלאומיות: כלי תקשורת מרכזיים כמו ה"ניו יורק טיימס", ה"דיילי טלגרף" וה"טיימס" של לונדון דיווחו על הדוח והביאו את עדותם של ורבה ווצלר לקהל רחב.
הלחץ הבינלאומי הביא את מיקלוש הורטי, שליט הונגריה, להורות על הפסקת גירוש יהודים ממחוזות הונגריה ביולי 1944. הדו"ח הציל את חייהם של כ-200,000 יהודים מהונגריה, שהיו מיועדים להישלח לאושוויץ.
לאחר המלחמה, ורבה המשיך להיות דובר השואה: הוא העיד במשפט אייכמן ב-1961, שם תיאר בפרטי פרטים את חוויותיו באושוויץ ואת מנגנון ההשמדה. ורבה גם הקדיש את חייו ללימודים אקדמיים: הוא למד כימיה באוניברסיטת פראג וקנה לעצמו שם של איש מדע.
רודולף ורבה חצה גבולות בלתי נתפסים, נמלט ממקומות שנחשבו למלכודות מוות. רבים ראו בניסיונות הבריחה שלו התאבדות טהורה, אך עבורו, כל בריחה הייתה שער להזדמנות יקרה מפז. הוא ידע שהעולם שמחוץ לאושוויץ טומן עבורו סכנות איומות, אולי אף דומות לאלו שבתוך המחנה. אבל רק היציאה החוצה תסדוק את חומת הסודיות סביב הזוועות המתרחשות באושוויץ.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בגבורה עילאית ובתושייה יוצאת דופן, נשא ורבה עמו מידע מציל חיים. הוא ידע להסתתר, תמיד ידע להערים ותמיד ידע לחמוק מסתבר ש"יש ציפורים שלא נועדו להיכלא, הן צבעוניות מדי.