זה תמיד מתחיל ככה: שמועה מתגלגלת מפה לאוזן. מישהו שמע בחדשות, מישהי קלטה חצי משפט ברדיו, והדודה מירושלים נשבעת שהרב שלה אמר שהשנה יהיה שלג כבד. תוך דקות, המדינה כולה על הרגליים.
"אמרו שיירד שלג עוד שבוע!" לוחשים בעבודה.
"אתה בטוח? או שזה שוב ה'אולי שלג' הרגיל?" מפקפקים בוואטסאפ המשפחתי.
"לא יודע, אבל קניתי ארבע חבילות נרות וקמח, ליתר ביטחון."
ומכאן זה רק מתגלגל.
שלא נתבלבל—אנחנו לא מדברים על איזה אירוע שגרתי כמו גשם או ברד. שלג בישראל זה כמו חתונה מלכותית באנגליה: כולם מתעניינים, כולם מנתחים, וכולם, אבל כולם, בטוחים שהם מבינים יותר מהחזאים.
השלבים הקבועים בציפייה לשלג:
שמועה מתפרצת: "שמעת? אמרו שיירד שלג בירושלים!"
מכחישי השלג נכנסים לפעולה: "עזוב, כל שנה הם מבטיחים ואין כלום."
סימני חיים מהחזאים: הכתבים מתחילים לדבר על "סיכוי קל לשלג כבד"
וכמובן, תחזיות מזג האוויר מנגנות לנו על הרגש:
"יש אפשרות לשלג!"
"הסיכוי פוחת."
"יתכן שלג מעורב בגשם!"
"הפתעה! היה קר, אבל בלי שלג בכלל!"
ההמונים משתגעים: "העירייה ערוכה?! בתי הספר ייסגרו?! יש מספיק קמח בבית?!"
שלג של חצי דקה: פתיתים בודדים נוחתים ומיד נמסים. מדינת ישראל מושבתת.
איך עושים מזה עסק?
כל חנות ציוד חורף מחכה לרגע הזה. אנשים רצים לקנות מגפיים, כפפות, מעילים עבים—כאילו אנחנו ברוסיה ולא במדינה שבה שלג הוא בערך כמו חניה פנויה בתל אביב.
אפילו הסופרים מרוויחים: תוך שניות נגמר הלחם במדפים, כי כידוע, שלג קל בירושלים דורש הכנה קפדנית הכוללת 14 כיכרות לחם, שלושה קרטוני חלב, ומילוי כל אמבטיה בבית במים, כי לך תדע מה יהיה.
ומה קורה בפועל?
לא משנה כמה התחזיות מבטיחות: יורדים ארבעה פתיתים, ילד אחד מספיק לעשות כדור שלג לפני שהוא נמס, ומישהו כותב: "זהו? זה מה שחיכינו לו?!"
אבל לא נורא. תמיד אפשר להעלות תמונה עם הפילטר הנכון ולכתוב: "שלג בישראל" (טוב, כמעט)".
ויש עוד נחמה- החורף עוד לא נגמר, והסופה הבאה כבר בדרך עם אותה הבטחה: "הפעם בטוח שלג!".
הצגת כל התגובות