בימים כאלה, שכל בוקר אנו קמים לעוד בשורה קשה וכואבת, ביקשנו לעשות אתנחתא קצרה. לצד הכאב העמוק והתפילות לעילוי נשמת החיילים הקדושים והטהורים, חשוב במיוחד להמשיך את החיים ולחייך עד כמה שאנחנו יכולים. האויב רוצה אותנו חלשים, עצובים ומפוחדים - אך אנחנו לא ניתן לו את זה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
דמותו האגדית של הרשל'ה משתלבת יפה בדברים שכתבנו. קחו לכם רגע של אתנחתא מהמלחמה, הקשיים והפחדים, ובואו אתנו לעולם מופלא על הבדחן היהודי הכי מפורסם בהיסטוריה.
• • •
גיבור הבדיחות היהודי הלא הוא הרשל'ה – היה ונברא. אומנם אנחנו רגילים לקרוא אותו בספרי הקומיקס והבדיחות החריפות היהודיות, אך האמת שהייתה דמות כזאת שחיה בעיר אוסטרופולי. קראו לו צבי. הכינוי שלו היה הרשל'ה כי באידיש צבי זה הרשיל. הוא היה בדחן חריף מאוד שיש הסוברים כי שילם על בדיחותיו בחייו, כפי שכבר נקרא.
הרשל'ה ידידנו, היה בדחן וליצן יהודי שנולד באוקראינה לפני כ-250 שנה. במשך זמן מה הוא התגורר בעיירה אוסטרופול, אשר נתנה לו את שם משפחתו, יש הטוענים כי ליצנותו הכעיסה את פרנסי העיירה והוא גורש משם. שנים רבות נדד מעיירה לעיירה בחוסר כל, ולמרות זאת לא איבד מעולם את בדיחות דעתו.
על מצבו הכלכלי הדחוק יעיד הסיפור הבא: פעם אחת התארח הרשל'ה בעיירה מסוימת בשבת ובמשך התפילה מלמל 'אם לא ייתנו לי לאכול – אעשה מה שאבא שלי היה עושה'. משחזר שוב ושוב על הדברים בטון מאיים, פנו הגבאים לגביר וביקשו ממנו שיועיל בטובו להזמין אליו את האורח האלמוני על מנת שלא יזיק חלילה לבני העיירה. לקחו הגביר לביתו והאכיל אותו מגדנות עד כי חשב הרשל'ה להתפקע. 'כטוב ליבו ביין' כשהוא יושב על הספא, שאל אותו הגביר בזהירות, 'מה היית עושה שאבא שלך היה עושה לו לא היית מקבל אוכל?', ענה הרשל'ה: 'הייתי הולך לישון רעב'.
בדחנו של הרבי
מסופר כי בסוף ימיו הוא הוזמן לחיות בחצרו של רבי ברוך ממזי'בוז', נכדו של הבעל-שם-טוב, כדי לרפא אותו מדיכאונו, דבר שלפי השמועה הוא עשה בהצלחה מרובה.
הסיפור הידוע הבא שנספר, מיוחס להרשל'ה. את הפגישה הראשונה שלו עם הרבי ערך הרשל'ה כשהוא נכנס לחדרו של הרבי עם נר בידו ומתכופף לרצפה כמחפש דבר מה. הבחין בו הרבי ושאלו לפשר הדבר. ענה הרשל'ה שהוא מחפש את חיוכו של הרבי שנפל. הבדחן התחבב על הרבי ומני אז הוא נשאר בחצר החסידות. כל אימת שרוחו של הרבי הייתה קשה עליו – הוזעק הרשל'ה 'להרים' את האווירה באמרה שנונה או בבדיחה מתאימה.
את היחסים בין הרשל'ה האמיתי לרבי ממזי'בוז' אנו מוצאים בכתביו של אברהם בער גוטלובר – משכיל אנטי חסידי. רבים ממכתביו היו סאטיריים והם כוונו נגד הממסד הרבני בכלל ותנועת החסידות בפרט. דווקא בשל אישיותו המיוחדת של הרבי ממז'יבוז' גוטלובר חקר אודותיו ובזכותו נודע לנו על הרשל'ה האמיתי.
וכך מספר גוטלובר באחד מספריו: "מאחר והרבי היה ידוע מאוד בכעסו ובמצבי הרוח הקשים שלו הוא החזיק בדרך קבע בדחן. לא ברור עד כמה החזקת בדחנים לצד רבנים הייתה עניין נפוץ. אפשר שיש בכך אף חיקוי מסוים למנהגי מלכות – ליצן חצר שתפקידו לשעשע את המלך ולהביע במובלע מעט ביקורת סמויה, דבר שהיה אסור בתכלית האיסור על אחרים. שמו של הבדחן היה ר' צבי אך הוא היה ידוע בשם הירשיל אוסטרופוליר. הירש הוא צבי בגרמנית, ואוסטרופוליה היא אזור באוקראינה ומכאן התגלגל לדמות הידועה של הרשל'ה מאסוטרופולי. אותו ר' צבי/הרשל'ה "היה ערום ובעל מזימות ובקי בהטיית לב הצדיק מיגון לשמחה ומכעס לשחוק", או במילים אחרות – הוא ידע כנראה לשפר את מצב הרוח של הרבי 'הכעסן'".
"אלא שפעם אחת הרשל'ה, ליצן החצר של הרבי, הלך צעד אחד רחוק מידי", ממשיך גוטלובר בסיפורו, "הוא הגזים באחת הבדיחות בה צחק על האדמו"ר שלו. הרשל'ה הכיר היטב את חסרונותיו הידועים של הרבי ממז'יבוז' ו"רמז לו על דבריו המקולקלים" כשהוא בוחר לספר סיפור מבדח שבו כנראה הרב עצמו לא הוזכר - אך הרבי הבין היטב כי הבדיחה היא על חשבונו.
"זעמו של הרבי על הרשל'ה היה גדול ולפי המתואר הוא ציווה על חסידיו לקחת את "הבדחן המחוצף" ולזרוק אותו מהגג כדי שילמד לקח – וכך הם עשו. הרשל'ה לא הצליח להחלים מפצעיו – ונפטר".
את החלק הראשון של הסיפור - שהרשל'ה נכנס עם נר בידו - כולנו מכירים, את החלק השני - שהרב כעס עליו וציווה להשליכו מהגג - אנו מוצאים רק בכתביו של גוטלובר, מה שאומר כי ייתכן והסיפור בדוי מליבו ובשל 'אי חיבתו' לקהל החסידים הוא המציא כי כך היה סופו של הרשל'ה. מה שבטוח שעל מצבתו של הרש'ל'ה נכתב "צדיק וירא שמים", כך שהחלק השני של הסיפור לא מתכתב עם המציאות שלפנינו.
האיש היה – הסיפורים לאו דווקא
ובכן, מתי הרשל'ה פרץ והפך לכוכב? שאלה טובה. אומנם עוד בחייו הוא היה מוכר, אך במשך השנים נבנתה דמותו העממית של הרשל'ה כאדם ערמומי ולעתים גם מעט טיפש ונכתבו עליו בדיחות רבות, ה"פריצה" של הרשל'ה הייתה בראשית המאה ה-20 כאשר חיים בלוך הוציא ספר שלם (בשנת 1921) עם בדיחות עליו בגרמנית (הוא כונה "טיל אוילנשפיגל היהודי"), ושנה לאחר מכן, דרויאנוב ב"ספר הבדיחה והחידוד", השתמש בדמותו של הרשל'ה למגוון בדיחות על החברה היהודית במזרח אירופה. זאת אומרת – דמות כזאת בטוח שהייתה, הסיפורים עליה – לא בטוח בכלל, או יותר נכון: בטוח שלא, לפחות לא כל הסיפורים אלא רק חלקם.
ושוב, פרט שחשוב לשים לב, כאשר אנחנו חוקרים אודות הסיפורים המיוחסים להרשל'ה, שמי שמביא את הסיפור עליו היה משכיל אנטי חסידי, שלא אהב, בלשון מעטה, את הרבי ממז'יבוז' ולכן ברור שהיה לו אינטרס להציג את הרבי ואת הרשל'ה באור שאיננו חיובי.
ובד בבד, חשוב להדגיש, קשה להאמין שגוטלובר פשוט בדה את הדמות האגדית הזאת מליבו. רוב החוקרים מסכימים כי אותו ר' צבי הירשיל הינה דמות אמיתית, שאכן צחקה על כולם בלי לתת דין וחשבון.
איפה הוא קבור?
קברו של הרשל'ה אותר בבית העלמין במז'יבוז', בסמוך לקבר הבעש"ט, יש הטוענים כי זה איננו קברו ואף ההיסטוריון דוד אסף שולל את הטענה הזאת ואומר שאין לה ביסוס היסטורי.
סגנון בדיחותיו
להרשל'ה מיוחסות בדיחות רבות. בעיקר חידודי לשון ביידיש. בתכל'ס, כאמור, לא בטוח שרובן אכן נערכו אתו או נאמרו על ידו. אבל כמה טוב שיש על מי לספר בדיחה מוצלחת....
הנה כמה שנונות במיוחד, שעשויות לעשות לכם טוב על הלב.
• פעם כשגם הרבנית סלקה אותו מחצר בית הרבי וגם אשתו צעקה עליו, הוא החליט לעשות להן מעשה קונדס. הוא אמר לרבנית שאשתו מאור רוצה לפגוש אותה אלא שהיא כבדת שמיעה ולאשתו אמר שהרבנית רוצה לשוחח איתה – אלא שהיא... כבדת שמיעה. השתיים נפגשו והחלו צועקות אחת לשנייה בחושבן שזו לא שומעת את זו. קולניותן הרבה הוציאה את הרבי מחדר תלמודו והוא שאל אותם לפשר צעקותיהן, או אז התגלה קלונן.
• שבת אחת עבר משכיל ליד בית הכנסת של החסידים. קרא לו הרשל'ה ואמר לו 'בוא, פטם את הנשמה היתירה שלך במיני מטעמים', ענה לעומתו המשכיל כמתריס: 'אין לי נשמה יתירה, יש לי רק אחת', ענה לו הרשל'ה: 'כן, אבל היא הנשמה היתירה שלך'.
סקירה קצרה לספרים שיצאו על הרשל'ה האגדי:
הסופר יצחק הרצברג הוציא שני כרכים עמוסים בסיפורים ותעלולים של הרשל'ה.
המחזאי היידי משה גרשנזון חיבר מחזה בשם "הרשל'ה אָסטראָפּאָלעֶר", שהוצג בעיבודים שונים בכל התיאטראות האמנותיים היהודים בעולם. במשך השנים עוד ועוד בתי תיאטרון ערכו עליו מחזות.
בשנים האחרונות פרסמה הקומיקסאית החרדית בת שבע הבלין את קורותיו של הרשלה בציורי קומיקס. מובן כי מרבית הסיפורים והשנינויות בספרים אלו לא באמת מיוחסים להרשל'ה. כך גם הצייר והכותב החרדי דוד גולדשמיט (מאלי וגולד המוכרים לנו) כתב מספר ספרי קומיקס על דמותו.
ואי אפשר שלא לסיים בבדיחה נאה: שבת אחת ביקש הרשל'ה לברך 'הגומל' בבית הכנסת. כשנשאל מדוע, הסביר שאשתו תלתה את מעילו לייבוש לאחר הכביסה וכעבור זמן מה המעיל נפל לארץ. "אילו הייתי בתוך המעיל הייתי עלול להיפגע קשות", אמר הרשל'ה, "ולכן עלי להודות על נס הצלתי",.
בכתבה הבאה נבדוק בעז"ה אודות חכמי חלם ונבין איך הפכה עיירה של משכילים וחכמים ללעג ולקס בעיני הבריות. יש למה לחכות.
סייע בעריכת הכתבה אבריימקה אייזנשטיין
הצגת כל התגובות