יום עבודה עם משה אבוטבול

ראש עיריית בית שמש משה אבוטבול (צילומים: יעקב כהן)

תשע בבוקר. אולם הפיס הקהילתי בבית שמש מלא מפה לפה. חרדים לצד חילונים ישובים ביחד, כולם באו לכאן לקריאת תיגר נגד האלימות.

תושבי העיר החרדים מרגישים שנעשה עימם אי-צדק בעליל. 'פרשת היריקה' השמיצה ציבור שלם לחינם, כאילו כל החרדים עסוקים בלירוק על ילדות בגיל 8. בדיוק לשם כך, ראש העיר החליט לקיים טקס "עיר ללא אלימות". להודיע קבל עם ועדה, ידינו לא שפכו את הדם הזה. אין דרכינו באלימות. דרכיה דרכי נועם.

אל אולם הפיס זורמים אנשים מגוונים שונים, מהווים משל לפסיפס המרתק שקיים בעיר. חרדים לצד חילוניים, דתיים לצד מסורתיים, נטורי קרתא לצד יוצאי העדה האתיופית. כולם רצויים כאן בעיר הזאת.

כולם באו למחות בתופעה המבישה של האלימות. במהלך הטקס, כל נכבדי העיר חותמים על אמנה שכזאת. לאמר: אנחנו נגד אלימות, פיזית כמילולית. מכל סוג שהיא, ובכל מקום שהוא.

"אסור להכליל ציבור שלם", זועק אבוטבול, "לומר על ציבור שלם שכולו אלים, זה אסון שאין כדוגמתו. הציבור החרדי ראוי לכל הכבוד והערכה, הוא ציבור שתורם בהרבה פעילויות של חסד למען כלל תושבי העיר".

השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ' שנכח באירוע, חותם אף הוא על האמנה, לא לפני שהוא מציין כי הוא "לא ייתן שיפגעו בשמה הטוב של בית שמש, יש לעיר ראש עיר מצוין, והמרקם בין כלל האוכלוסיות בעיר חייב להישמר".

אברך ספרדי, יוסף זוהר שמו, עולה לבמה לקבל אות הוקרה על פעולותיו למניעת הנוער הנושר בעיר. מיד לאחריו עולה אברך מחסידות גור ואישה דתייה. כזה הוא הפזל.

והגית בו יומם ולילה

אנחנו יוצאים מהטקס, יום שלם אנחנו מתלווים למשה אבוטבול, ראש העיר האהוב על התושבים.

בפאתי האולם, אבוטבול ניגש לכמה ילדים אתיופים, שואל בשלומם. הגישה החברותית שלו ניכרת עליו שהיא אמיתית. לא מעושה משהו בגלל הכתבה. הילדים מאושרים, מבקשים להצטלם תמונה למזכרת עם ראש העיר. הוא נענה בשמחה.

בחנייה, אנחנו מחפשים את רכבו של אבוטבול. "בדיוק היום לקחו לי את הרכב למוסך", הוא עונה לנו. ראובן כהן, חבר מועצת העיר מטעם ש"ס מתנדב לשמש כנהג הזמני. אנחנו עולים לרכבו, ומתחילים את הסיור שלנו ברחבי העיר.

"הידעתם שהשר אהרונוביץ' למד בישיבה בצפת בצעירותו?", פותח אבוטבול את דבריו, "ככה הוא סיפר לי בטקס". אני מתלבט אם להכניס את זה לכתבה, או להשאיר את הסיפור הנחמד הזה לפיסטוקים. "תכניס לכתבה, למה לא". הוא משיב. הכנסתי.

אנחנו נוסעים נסיעה קצרה, מגיעים לתלמוד תורה "תורה שלמה". הרב אברהם טולדאנו, מנהל הת"ת ביחד עם צוות המלמדים מקבל אותנו בכבוד.

אנחנו נכנסים לאחת הכיתות. ילדי החמד עוסקים בלימוד הלכות תלמוד תורה, ספרי הילקוט יוסף פתוחים בפניהם.

המלמד מקריא להם את הפסוק שבתוך ההלכה: "והגית בו יומם ולילה". אבוטבול מבקש את רשות הדיבור. "ילדים יקרים, מה הכוונה והגית בו יומם ולילה, האם יש זמן שהוא לא יום ולא לילה?". אחד התלמידים מצביע יפה. "זמן שהוא לא יום ולא לילה זה בטח צהריים". המלמדים מחייכים, אך משה מנסה לעטות על פניו ארשת רצינית, ולהסביר לילד שגם הצהריים נחשב כחלק מן היום...

בתום 'בוחן הפתע' שעורך ראש העיר לתלמידים, אנחנו יוצאים מהכיתה. אך הילדים רוצים תמונה למזכרת. "משה, בוא תתצטלם איתנו". כולם נעמדים מאחרי קיר שעליו מתנוססות תמונות של חכמי ספרד, ובראשם מרן שליט"א. "תלמדו טוב, תשקיעו בלימוד, שתהיו כמו מרן, תהיו כמו הרבנים הגדולים שלנו", הוא זורק להם את משפט הסיום שלו.

מנהל הת"ת מציין בפנינו כי התלמוד תורה שבראשותו, הוא אחד מתוך עשרה תלמודי תורה שנמצאים בעיר, וששייכים לרשת מעיין החינוך התורני. "ישנה מהפכה גדולה בעיר", מסכם אבוטבול, "עשרות תלמודי תורה ובתי ספר נמצאים במבני קבע, ולא בקראוונים".

חברותא עם ראש העיר

"יש לי בקשה אליך", אני פונה לאבוטבול, "הבוקר עדיין לא הספקתי ללמוד לפחות דף גמרא. בוא נלמד ביחד חברותא". אבוטבול נענה לבקשתי, ואנחנו נוסעים לעבר בית המדרש "ממזרח שמש".

"את מבנה בית המדרש הזה יסדתי מלפני שבע שנים", מעלה אבוטבול זיכרונות, "מי שיצק את אבן הפינה היה לא אחר מאשר מרן מאור ישראל רבינו עובדיה יוסף שליט"א. מאוחר יותר, מלפני שנה וחצי שעשינו חנוכת הבית, מרן הגיע בכבודו ובעצמו לקבוע את המזוזה, ביום בו מלאו לו תשעים שנה. אין לך מושג איזה התרגשות אפפה אותי באותם רגעים שמרן הגיע הנה לעירנו". אני מרגיש שאבוטבול חווה תחושת דז'ה-וו באותם רגעים, כאילו הוא עומד ממש ליד מרן, ומקבל את ברכתו.

אנחנו מגיעים למקום, הגמרות נפתחות, ואנחנו צוללים בסוגיית 'כהן משוח' למשך כשעה תמימה. אברכי הכולל לא מבינים מיהו החברותא החדשה של ראש העיר. "אפשר ללמוד איתך כל יום חברותא?", אני שואל אותו בסיום הלימוד. "אם תעבור לבית שמש, בשמחה". הוא משיב. אני עדיין שקול את זה בכובד ראש. את המעבר לעיר כמובן.

לאחר שגבאי בית הכנסת מציע לנו קפה, אנחנו נכנסים למשרד המאולתר בבניין בית המדרש. משה מתיישב ליד המחשב, בכדי לעבור על כמה עדכונים הקשורים לבית הכנסת. על מסך המחשב מופיעה תמונתו עם מרן שליט"א. "הוא זה שנותן לי את הכוח הלאה", מצביע אבוטבול על תמונתו של מרן.

אנחנו מסיימים את הקפה, וגבאי בית הכנסת לוקח אותנו למקווה המפואר שנמצא במתחם. "כל מי שבא לכאן - התפעל מהשכלולים הרבים שיש במקווה", הוא מציין בפנינו. "הראש"ל רבי אליהו בקשי-דורון הגיע לכאן והתפעל מאוד מהמקווה", מוסיף אבוטבול ומצביע לנו על הפילטרים והשכלולים של המקווה, "במרכז הרוחני ממזרח שמש, הכל נעשה על פי פסיקתו של מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א".

"בבית המדרש נמסרים מידי יום שיעורי תורה", מציין הגבאי, "בערב יש כאן כמאה לומדים. מגיעים לפה צעירים עם קוקו וקסדה. הם מחנים את האופנוע שלהם בחוץ ונכנסים לשמוע שיעור תורה".

למה אין כאן שלט נורמלי?

מול בית המדרש גר ראש העיר. אנחנו קופצים לביתו, בית פשוט למידי. על הדלת אין אפילו שלט. "למה אין כאן שלט נורמלי?", אני שואל אותו. "בשביל מה, כולם יודעים איפה אני גר". הוא עונה בפשטות האופיינית לו.

אבוטבול ניגש לארון הספרים, שולף את שו"ת יביע אומר מהספרייה, ומחפש איזה תשובה מסוימת. "אתמול התווכחנו בבית מדרש לגבי הלכה מסוימת מהי דעתו של מרן, ועכשיו שהגעתי לבית ויש לי קצת זמן, אני בודק מי צדק, אני או חבריי לספסל בית המדרש".

לאחר שהוא מוצא את מבוקשו, אנחנו עולים בחזרה לרכב, נוסעים לכיוון המרכז המסחרי החדש שנמצא כעת בבנייה מואצת. "זה מגדלי נעימי", הוא מצביע לעבר שלד הבניין האימתני. "מכאן בעזרת השם יבואו עוד מאות מקומות תעסוקה לתושבי העיר. עוד עשרות נשות אברכים יוכלו להביא פרנסה לבית, כשבעליהן ישובו ויתמידו באוהלה של תורה".

אנחנו נכנסים לבניין, הטרקטורים עובדים במלוא המרץ. הפועלים שעל גביהן מנופפים לו לשלום. "מה שלומך משה", הם צועקים לו, כשהם שמים לב שאני עיתונאי, הם זורקים לי כמה מילים טובות ומפרגנות לראש העיר. "תדע לך, מעולם לא ראיתי ראש עיר כזה שהוא חבר של כולם, מפרגן לכולם ומתייחס לכל תושבי העיר", מתפייט הפועל הערבי במבטא כבד, "אם הייתי תושב העיר הייתי מצביע רק לו".

"רק מרכז מסחרי אחד אתה בונה כאן בעיר?", אני שואל אותו. "מה פתאום", הוא נעלב לי, "ישנם ארבעה מרכזים מסחריים שהשלד שלהם או נבנה, או בשלבי בנייה מתקדמים. בוא איתי ואני יראה לך".

"אלעזר, קח אותנו למרכז ביג", הוא מורה לנהג שהספיק לחזור עם הרכב החלופי.

"בוא תראה איזה מעצמה בונים פה"

אנחנו מגיעים לכניסה לעיר, פונים לעבר 'מרכז ביג'.

"אתה רואה כאן את עומס התנועה הזה", מצביע לי אבוטבול לעבר הכיכר הקטנה, "בקרוב העומס הזה יעלם. אנחנו בונים כאן כיכר אליפסה, בהשקעה של כ-22 מליון שקל, שהיא אמורה לשחרר את הלחץ בכניסה לעיר".

"אם כבר מדברים על תשתיות", אני פונה אליו, "מה עם כביש הגישה לבית שמש, תמיד שאני מגיע לעיר ישנו פקק שלא נגמר. חשבת לעשות משהו עם זה?".

"אם כבר שאלת על כביש 38, שזהו הכביש המוביל לבית שמש", משיב לי אבוטבול, "אז בוא אני אשמח אותך. הפקקים שם גם הולכים להיעלם. בעוד חצי שנה יחלו עבודות בכביש, שיכפילו את הנתבים בכביש לארבעה מסלולים, ובכך יפחיתו את העומס הרב שנוצר בכביש הגישה לבית שמש".

"וזה לא הכל", הוא מוסיף, "כביש 38 נקרא גם כביש הדמים. בזכות הרחבת הכביש אנו מקווים שגם התאונות בו יפוחתו".

"זה לא הרבה כסף? לא עדיף להשקיע את הכסף בתשתיות של העיר, מאשר בתשתיות של כבישי גישה לעיר", אני מיתמם לו. "הכסף לא יוצא מחשבון עיריית בית שמש. את הכסף השגנו בעקבות לחצים שהפעלנו על משרדי הממשלה. 750 מליון שקל כבר אושרו להרחבת הכביש. זה עבר כבר בוועדת הכספים. כל התקציב אושר".

הגענו למרכז ביג. "בוא תראה איזה מעצמה בונים פה", הוא סוחב אותי לעבר הבניין.

בניין רב ממדים מתגלה לפנינו. "המקום הזה יביא עוד מאות מקומות עבודה לתושבי העיר, עוד מיליוני שקלים ארנונה יכנסו בשנים הבאות לקופת העירייה. רק מרכזי מסחר יכולים להכניס את העיר למסד כלכלי מצוין. אנו רשות איתנה וכבר שנה שניה שאנו מקבלים פרס ניהול תקין משר הפנים ומשר האוצר על ניהולה הנכון של העיר מבחינה כלכלית".

אנחנו יוצאים מהמתחם, נוסעים עוד כמה מטרים לכיוון מרכז מסחרי נוסף שעומד להיבנות בעיר, מעל מסעדת 'גחלים' ו'קפה קפה' הנמצאות סמוך לתחנה הדלק בכניסה לעיר. אחד מבעלי המסעדה מזהה את אבוטבול, וניגש לכיוונו. "מאיזה עיתון הם", הוא שואל אותו. "עיתון יום ליום, העיתון המוביל של הספרדים, אתה מכיר?".

"ברור שאני מכיר, שתי המסעדות שלי גם בהכשר של הרב עובדיה, בהכשר בית יוסף"... הוא משיב לאבוטבול.

"ראיס אל בלאדייה"

"בואו נעלה למעלה", מצביע לי אבוטבול לעבר עליית העפר, מריץ אותנו במלוא המרץ.

השומר הערבי לא מזהה את ראש העיר. "אסור להיכנס לכאן, זה שטח של בנייה". החבר שלו, ערבי גם כן, רץ לכיוון שלנו. פתאום הוא מזהה את ראש העיר. "אתה לא מזהה", הוא סונט בחבר שלו, "זה ראיס אל בלאדייה (ראש העיר. א.ג.), תן לו להיכנס". אבוטבול נכנס למקום כשהערבי מלווה אותו. "מאיפה אתה מכיר אותי?", שואל אבוטבול בחיוך, "כל היום כותבים עליך פה בעיתונים. אני עובר קצת ורואה תמונות שלך כל הזמן בעיתונים"..

"כאן בונים את מרכז צמח המרמן", מסביר לנו אבוטבול למראה החפירות הענקיות בעמקי האדמה, "כאן יבנה עוד מרכז מסחרי ענק, עוד מקומות תעסוקה לתושבים, ומאות דירות מגורים".

האבק נכנס לנו לעיניים. "בוא נצא מכאן", אני אומר לו.

"כשבאתי לעיר, ראיתי כביש סגור, למה הוא סגור?", אני שואל אותו. "אתה בטח מתכוון לכביש 10. זהו כביש עוקף בית שמש. ביום ראשון הקרוב אנו נחנוך את הכביש. הרחבנו אותו לארבעה נתיבים בסכום כולל של 70 מליון שקל", הוא מסביר לי כשבנתיים הנהג נוסע לעבר הכביש. "את התקציב הוצאנו ממשרד השיכון וממשרד התחבורה ששניהם השתתפו בו חצי-חצי".

אנחנו מגיעים לכביש הסגור, אבוטבול יוצא מהרכב, ומצביע לי לעבר קו האופק של הכביש. "אתה רואה, חצי שנה עבדו על הכביש הזה. לפני תחילת העבודות היו בטבעת המזרחית של הכביש רק שני נתיבים במקום הארבעה שאתה רואה. חלק מהכביש היה חסום לגמרי. עכשיו אנחנו נפתח אותו לאחר שהכפלנו את הנתיבים". הוא אומר, מרשה לטפוח לעצמו על השכם.

מניין שחרית ברכבת

"כמעט שכחנו את גולת הכותרת של העיר", אני מעיר את תשומת ליבו, "מה עם כל הדירות שאתה בונה כאן".

"בואו ניסע לשם", הוא משיב לי, "אלעזר, קח אותנו לרמת בית שמש ג', עכשיו אני אראה לכם את תנופת הבנייה הגדולה של העיר".

אנחנו מגיעים למקום, טרקטורים מעלה אבק מפריעים לשלוות הציפורים שבמקום. רעש הדחפורים לא תורם הרבה לנוף המקסים של העיר. הבנייה כאן במרץ, זר כי יקלע למקום יהרהר לעצמו לרגע שהפועלים מתחרים אחד עם השני, מי ייעשה טייח מהר יותר, מי יסדר את הבלוקים לפני הפועל השני.

"בכל רחבי העיר, יבנו כ-40 אלף יחידות דיור", מציין אבוטבול, "זה אומר שבעשור הקרוב העיר בית שמש תגדל בעוד מאה וחמישים אלף תושבים, ותכפיל את עצמה ב-150%. אנחנו קרובים יותר מתמיד להיכנס לרשימת עשרת הערים הגדולות בישראל. בקרוב יהיו פה רבע מליון תושבים", הוא אומר ומצביע לעבר הרי בית שמש. "עכשיו אתה מבין בשביל מה צריך להשקיע בתשתיות של העיר?"...

"שאתה אומר תשתיות", אני מקשה לו, "אתה לא שוכח לרגע את המוני תושבי העיר שנעזרים עם התחבורה הציבורית? מה איתם?". כמעט הוא לוקח אותי לעבר הרכבת. "חניון ענק שמוקם ליד תחנת הרכבת, יעזור למאות תושבים שיבואו לרכבת עם הרכב שלהם, יחנו אותו שם בחניון, וימשיכו עם הרכבת למחוז חפצם. זה גם פחות מזהם, וגם יותר חסכוני לתושבים".

"אתה יודע שכל בוקר מתקיימים מניינים ברכבת", הוא מציין, "מידי בוקר ישנם עשרות תושבים דתיים וחרדים שנוסעים ברכבת ישראל, ומקיימים שם מניין לתפילת שחרית, כשהם סוחבים איתם אף ספר תורה".

"קוראים לי גם משה"

אנחנו חוזרים שוב לעבר בית שמש הישנה, במקום ישנם פועלים שעסוקים בהחלפת צנרת. "חמישים שנה לא החליפו כאן את הצנרת, עד שהחלטנו שזהו, הגיע הזמן להחליף את הצנרת הישנה בצנרת חדשה", אומר אבוטבול כשהוא מצביע לעבר פועלי תאגיד המים. "ואם כבר אנחנו מדברים על שדרוגים, בבית שמש הוותיקה שיפצנו את כל המעברים בין הבניינים, וכן את השבילים במעברי העיר, לנוחיות התושבים".

"אל תחשוב שרק ליד הרכבת הקמנו חניון", הוא ממשיך בלהט, "גם בתוך העיר הותיקה בנינו חניונים, בכדי לפתור את מצוקת החנייה שקיימת בעיר".

אנחנו ממשיכים משם לעבר גני הילדים "ילקוט יוסף", אותם יסד אבוטבול מלפני כעשור בהיותו חבר מועצה וסגן.

"כשהאתיופים עלו לישראל, לא קלטו אותם נכונה בגנים הרגילים. הדבר כאב לי, והחלטתי שאני מקים להם גנים מיוחדים עם תנאים משופרים רק לקהילה האתיופית". הוא עלה למעונו של מרן, כשמרן מעודדו בחום לפתוח את הגנים הללו. "לכן קראתי לגנים ילקוט יוסף, בגלל עידודו של מרן".

כשנכנסו לגנים, להפתעתנו אנחנו רואים שבמקום ישנם גם ילדים רגילים. 'לבנים', צברים. "אז זה לא רק לאתיופים", אני שואל אותו. "בהמשך השנים, ביקשו גם ישראלים להצטרף לגנים, אז אמרתי להם 'וואלקם', בואו בשמחה. תצטרפו, למה לא".

הילדים רואים במשה כמו אב בית, כולם מפזזים סביבו. "משה, אתה יודע איך קוראים לי?", שואל אותו אחד הילדים ומשיב על אתר, "קוראים לי גם משה"..

הוא הגיע מצויד עם שקית סוכריות על מקל, כל הילדים נעמדים בשורה, מחכים לקבל ממנו סוכרייה. "אני יחלק לכם סוכריות, ואחר כך נברך ביחד, טוב?". השורה היפה נעלמת מיד כשהוא מוציא את הסוכרייה הראשונה מהשקית, כולם קופצים מסביבו, מושיטים ידיים לקבל סוכרייה.

"אתה כל כך חמוד, בטח שכחת לברך", מעיר משה לאחד הילדים בנועם, "בוא נברך ביחד. ברוך אתה.. שהכל נהיה בדברו".. הילדים כ"כ שמחים. "משה, תבוא כל יום", צועק לו אחד הילדים, מדמיין כבר לעצמו על עוד סוכריות שינעימו את חיכו.

"אין לי עניין להביך אנשים"

אנחנו מגיעים סוף סוף לבניין העירייה.

אני שם לב שאבוטבול קצת לחוץ. "מה קרה?", אני שואל אותו. "אני מאחר בחמש דקות. לא נעים לי, היום יש לי קבלת קהל בלשכה שלי. אנשים מחכים לי, בואו נזדרז".

הוא נכנס ללשכה, מתנצל על האיחור. "זה בסדר, חיכנו רק כמה דקות", הם משיבים לו. "מעכשיו אתם יוצאים ומחכים לי בחוץ. אנשים ירגישו לא נוח שאתם כאן", הוא מבקש ממני ומהצלם.

אנחנו יוצאים, אבל יצר הסקרנות העיתונאי שלי גורם לי להציץ מהדלת. משה אבוטבול קם, ונוזף בי קלות, "תחכה בחדר הסמוך. אין לי עניין להביך אנשים". הוא מבקש מהמזכירה שלו שתוציא לנו כיבוד קל.

בחדר הסמוך מתכנסת לה סיעת ש"ס בעיר לדיונים על הנושאים הבוערים. בין פגישה לפגישה, אבוטבול קופץ לעבר ישיבת הסיעה המקומית. מסביב לשולחן מתקבצים חברי מועצת העיר: הרב ראובן כהן, הרב יגאל חדד, ויו"ר המועצה הדתית הרב יהודה מהדיזדה, כשהם דנים עם אבוטבול על נושאים שונים הקשורים לרווחת התושבים וכן על תוכניות הקיץ.

הישיבה ננעלת במהירות, אבוטבול ממשיך לפגישה הבאה שלו. אל חדרו נכנסים הוריו של דניאל ויפליך הי"ד, הנער מבית שמש שנרצח באורח אנוש כשטיל נ"ט פגע באוטובוס תלמידים במועצה האזורית בשער הנגב. ההורים מגיעים לראש העיר בכדי להזמין אותו לטקס חנוכת בית כנסת לזכר בנם היקר שיבנה בקיבוץ רוחמה.

"אפשר לצלם?", אני מעיז לשאול אותם. הם נענים בחיוב. האבא מגיש לאבוטבול חוברת חידושי תורה שנכתבה לעילוי נשמת בנם. הצלם מתעד את התמונה, ויוצא מיד החוצה.

כשאני מסתכל אל אבוטבול, ניכר עליו שהוא חש שכל התושבים הם כמו בני משפחת אבוטבול. כאן כולם מרגישים בבית. צריך בשביל כך המון סבלנות ואמפתיה, והוא מגלה אותה - ובענק.

כל תושב שמתנה בפניו את צרותיו מרגיש הכי פתוח לשפוך בפני ראש העיר את כל צרותיו. זה קורה פעם בשבועיים, הוא מפנה יום שלם מזמנו בכדי לשמוע את תלונות התושבים, משתדל לעזור להם עד כמה שאפשר. "אל תכניסו לי שיחות", הוא מבקש מעוזריו. "כשאני עם התושבים, אני רק איתם".

"תרשום, לא צריך סקרים"

רגע לפני שהוא מסיים את קבלת הקהל, מגיעים למקום נציגים מארגון גמלאי צה"ל. "ראינו שפתחו בעיר סניף של גמלאי המשטרה, ויש להם הצלחה. אנחנו רוצים שתעזור לנו לפתוח גם סניף של גמלאי צה"ל". אבוטבול מבטיח לעזור גם להם בהקמת הסניף בעיר.

אחד מהתושבים שיוצא מהמקום פונה אלי, "תרשום, שאם אבוטבול ירוץ בפעם הבאה לראשות העיר, הוא בטוח ייקח פעם נוספת את ראשות העיר", הוא אומר לי בביטחון רב. "עשית סקרים או מה?", אני שואל אותו. "לא צריך שום סקר בשביל לדעת את זה. תראה לבד איך הוא מתייחס לכל התושבים, כמה חום הוא מפגין כלפינו. אז למה שנחליף אותו בראש עיר אחר?"... ושאני מהרהר על זה עם עצמי, התושב הזה פשוט צודק.

קבלת הקהל מסתיימת. אבוטבול יוצא מבניין העירייה כשמתנה בידו. "לאן עכשיו?", אני שואל אותו. עד שסוף סוף נחנו קצת מכל הריצות, הוא לא נותן לנו מרגוע. "אחד התושבים הזמין אותי לברית, אני לא רוצה לאחר. בואו נזדרז".

אנחנו מגיעים לאולם, אבי הבן מכבד את אבוטבול להוליך את התינוק לכסא של אליהו. "לכבוד מה הוא כיבד אותך בהולכת התינוק?", אני שואל אותו, והוא עונה לי בחיוך. "שאני אכיר את התושבים שלי כבר מהיום שהם נולדים"...

הכתבה במלואה מתפרסמת במוסף שבועי של עיתון יום ליום