היום, י"א טבת, מציינים את פורים שני לקהילת ברקאלב – לונדנבורג (צ'כיה כיום).
וכך הווה: בשנת ה'תנ"ח (1698) קרסה כיפת בית הכנסת וכמעט שקהילה שלימה נמחקה. גרסה אחת טוענת שמחצית מבני הקהילה קבעו את היום הזה לתענית ומחצית קבעו את היום הזה לשמחה והודאה, בשל העובדה שהם ניצלו מהמאורע.
דויד רוט, שחקר אודות המאורע מציין גרסא אחרת, מתוקנת, הנראית מתאימה יותר: הם קבעו את היום הזה לחצי צום וחצי משתה ושמחה. נזכור שהוא מגיע מיד לאחר צום עשרה בטבת, מה שאומר שהם צמו יום וחצי, דבר חריג שלא מצאנו במקומות אחרים. לאחר מכן, בחצי השני של היום, קבעו לשמחה מתוך סעודת מצווה ולכן קראו לו "פורים שני" של קהילתם.
במאמרו, מציין רוט שהוא מצא חוברת סליחות של קהילת לונדנבורג שיצאה בשנת תשנ"ה, כמעט מאתיים שנה אחר כך. מה שאומר שהמנהג השתמר יפה עד, לכאורה, מלחמת העולם השנייה.
מקור לחצי יום תענית וחצי יום סעודה ניתן למצוא מתוך הסליחות עצמם שהם אמרו, וכך נכתב בקונטרס של סליחות קהילת לונדנבורג:
"יוֹם זֶה קָבַעְנוּ לָנוּ לְצוֹם וְלִזְעָקָה
חֲצִי לַי וַחֲצִי לָכֶם לְחַלְּקָה".
רמז ברור לנפילת הכיפה של בית הכנסת מופיע בהמשך פיוט הסליחות:
"אָ֯בַ֯ד֯ הָיָה כִּמְעַט תִּקְוָתֵינוּ וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמֵהוֹנוֹ כָּל אֶחָד יוּפְרָשׁ.
כִּי בְּזוּ הָרֶגַע נָפְלָה הַכִּיפָּה מִבֵּית ה' וּכְמוֹ טִיט הַיּוֹצֵר הָיִינוּ רְמָס".
בשורה אחר כך מופיע הסבר מעניין, בזכות מי לטענתם הם ניצלו:
"וְאַתָּה ה' בִּזְכוּת נָשֵׁינוּ וְטַפֵּינוּ הַצִּיל אוֹתָנוּ וְשָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל עֵצִים וַאֲבָנִים וְהָיוּ לְמִרְמָס".
בהמשך נקבע:
"בִּ֯קְ֯הִ֯לָּ֯תֵ֯י֯נ֯וּ֯ הַקְּדוֹשָׁה קִבַּלְנוּ עָלֵינוּ וְעַל זַרְעֵינוּ
לִגְזוֹר תַּעֲנִית בְּזֶה הַיּוֹם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה עַד בִּיאַת מְשִׁיחֵנוּ".
ובהמשך שוב נכתב:
"כְּבִימֵי הָמָן עָמַד לָּנוּ הַצָּלָה וְהַרְוָחָה.
עַל כֵּן קָבַעְנוּ אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם לְמִשְׁתֶּה וּלְשִׂמְחָה וְלִיתֵּן הוֹדָיָה וּשְׁבָחָה".
אז אם לא נשאר זכר מאותו מנהג (ואולי כן, מי יודע?), הנה לפחות באנו בכתבה זו להזכיר על יום זה, ואם אין אנו צמים, לפחות מחצות היום, נודה ונהלל לזכר הימים ההם בהם הם ניצלו מנפילתה של כיפת בית הכנסת.
על הניסים בימים ההם - בזמן הזה.