לפני כשבועיים, בעיצומה של הסערה, יצאנו לבדוק איפה ישנים ההומלסים בקור. התלווינו אל אנשי מחלקת הרווחה של עיריית ירושלים וסיירנו ברחבי העיר. ראינו איפה הם ישנים ונפגשנו עם כמה מהם. היה קצת עצוב, הרבה מרגש, ובעיקר מאוד מעצים. למדתי להבין עד כמה חשובה המילה הטובה והארת הפנים, לפעמים, הרבה יותר מנתינת מטבע לצדקה.
בסיום הסיור סיפרו לי עובדי מחלקת הרווחה שעבר אצלם אדם חרדי שהתגלגל לרחוב והם איתרו אותו ועזרו לו לעלות חזרה על דרך המלך. הסיפור הזה ריגש וסקרן אותי באותה מידה, וביקשתי מהם שיקשרו בינינו על מנת שאראיין אותו. הם היו סקפטיים האם יסכים והסכימו לשאול אותו אם ירצה להתראיין כשהם לא מבטיחים דבר. בערב, אחרי הסיור, קיבלתי שיחת טלפון שבישרה לי כי הוא יסכים בשמחה (!) להיפגש ולדבר.
החלטנו, לנוחות כולם, שאבוא למשרדי מחלקת הרווחה בירושלים ושם נשב לשיחה.
ייתכן כי שיחה שכזו מתקיימת לראשונה בהיסטוריה: עיתונאי חרדי מאתר חרדי, מראיין את מי שהיה הומלס חרדי ופותח איתו שלב אחרי שלב את סיפור חייו.
"אני מסכים להתראיין כדי להעביר את המסר שיש עזרה בכל מצב", פותח יוסי (בדוי) את השיחה שלנו. "אל תחשוב שאדם במצב של התמכרות מסתדר. תבדוק אולי הוא צריך עזרה. אני באתי ממקום חרדי מאוד ולא ידעתי שיש מגוון אפשרויות של עזרה למתמכרים.
"נפלתי לשתיית אלכוהול בגיל מאוחר יחסית ולא ידעתי איך לצאת מזה. גם אנשים שרצו לעזור לי לא ידעו איך לעשות את זה. רק אחרי הרבה זמן נודע להם שיש קבוצות תמיכה וכל מיני פתרונות. אני זוכר שהייתי צעיר לא שתו אלכוהול בכל אירוע. ידעו שרק בפורים שותים. היום בכל מקום שאני נכנס אני רואה מלא יין ואלכוהול, כאילו בלי זה אין חתונה. כיום אני כבר שונא לשתות אלכוהול, אבל אני רואה את הצעירים ששותים ואני מפחד 'מי יהיה הקורבן הבא'".
קוגל הרינג ו... 'לחיים'
"נולדתי בירושלים, בבית חרדי נורמטיבי", חוזר יוסי לתחילת חייו, "לא שהכל היה טוב אבל זה היה הציבור החרדי לפני חמישים שנה. ב"ה התחתנתי עם שידוך טוב מהקהילה. הכל היה בסדר לכאורה, הגעתי למשרה טובה במושגים של הקהילה ועד גיל שלושים שתיתי רק בפורים ובכלל לא אהבתי יין. בהמשך עברתי לגור באחת הערי הפריפריה, כשאני קונה בית משלי מבלי עזרת אף אחד.
"כיוון שהעיר שבה גרתי כולם הכירו זה את זה, אחד החברים אמר לי פעם 'יש אחרי התפילה בשבת קידוש, בוא אתנו'. בתחילה לא רציתי כי אחרי התפילה הולכים הביתה לעשות סעודה. בהמשך השתכנעתי והגעתי לקידוש. החבר מזג לי קצת אלכוהול, שליש כוס ואני פחדתי לשתות. כיוון שכולם שותים ואמרו לי 'זה לא יעשה לך כלום', היה עלי לחץ חברתי אז שתיתי את זה והרגשתי שזה עשה לי טוב. הלכתי הביתה וראיתי שאכן לא קרה כלום והכל בסדר.
"אחרי תקופה עברתי לגור בשכונה אחרת באותה העיר ואז ראיתי את השכן שלי כל שבת מגיע מאוחר בצהריים הביתה כשאני כבר אחרי הסעודה.
"שאלתי אותו 'איפה אתה מתפלל שאתה מגיע מאוחר?', אז הוא אמר לי שזה לא שהתפילה ארוכה אלא יש לו חבר שעושה קידוש בבית שלו כדי ליהנות פעם בשבוע. 'יש קוגל, הרינג, שתיה. אתה מוזמן לבוא גם, נשמח לראות אותך'. הגעתי לשם פעם ראשונה, שתיתי קצת. וככה כמה פעמים עד שנהייתי אחד מהחבר'ה ואם אני לא בא שואלים איפה אני.
"החבר הזה היה מביא הרבה אלכוהול מכל הסוגים, וויסקי וודקה. ראיתי שכולם שותים כוס אז התחלתי לשתות יותר ויותר עד שהגעתי למצב ששתיתי יותר מכולם. התמכרתי לזה אבל לא ידעתי שאני מכור כי שתיתי רק פעם בשבוע, לא משהו נורא. חיכיתי שכולם יהיו קצת 'מסטולים' ואז יכולתי לקחת כמה שאני רוצה בלי שיסתכלו כמה אני לוקח".
"בתחילה הכל היה בסדר", ממשיך יוסי לגולל את סיפורו, "חזרתי ישר לשנת צהריים, קמתי למנחה כשראשי כבר לא כואב והכל בסדר.
"כעבור תקופה התחלתי לעשות פדיחות. הייתי נופל בדרך. ערבבתי וויסקי ווודקה, התחיל להיות בלגן. אשתי הייתה אומרת 'מה אתה עושה'. ואני כל פעם אמרתי לה שפעם הבאה אני יזהר. אבל ברגע שאתה מתחיל להתמכר אתה לא יכול להפסיק. הייתי שותה ואז מרגיש שאני בסדר וככה שותה עוד קצת ועוד קצת עד שכבר נהייתי שיכור.
"הבנתי שאני צריך לעשות משהו, אבל לא ידעתי מה. להפסיק ללכת לשם לא רציתי, היו מדברים שם על כל הנושאים החמים בציבור החרדי".
"האדמו"ר קורא לך"
באותה העת עברה משפחתו של יוסי טלטלה עזה. קרובי משפחתו חוו אירוע קשה שהרס את המשפחה, דבר שהשפיע עליו ועל משפחתו ישירות. באותה העת בדיוק עסק חשוב בקהילה קרס ומספר אנשים החליטו שהוא ראוי לנהל אותו. יוסי לא רצה כיוון שידע כמה מאמץ זה ידרוש ממנו ולחץ ציבורי.
"יום אחד קראו לי, 'האדמו"ר רוצה לדבר איתך'. כשהאדמו"ר קורא אתה חייב לבוא. כבר ידעתי מה שהוא יגיד. הוא אמר לי 'אני רוצה שתיקח את העניין לידיים. אתה יכול'. כבר באותו שבוע אספתי מספר אנשים והתחלתי להחזיר את העסק חזרה למסלול. ב"ה הצלחתי לתמרן כראוי בין כולם. הייתי מנהל מוצלח.
"ואז כשהחלה הבעיה המשפחתית בתוספת ניהול העסק, לא היה לי איפה לפרוק, להשתחרר. בבוקר יש לחץ. בבית – יש לחץ. מתח באוויר. ככה עברו כמה שבועות כשהייתי מאוד לחוץ - עד שיום אחד החלטתי לקחת מהמקרר 'וודקה 777' שקניתי לשבת. שתיתי קצת וראיתי שזה הרגיע אותי, השתחררתי מהלחץ.
"וככה התחלתי לשתות כל ערב. אם אני רוצה להשתחרר מהיום העמוס, אני לוקח קצת. חצי כוס - שליש כוס, ומכאן התחיל בלגן. שתיתי באמצע היום. כבר ידעתי איפה להחביא את זה הן ברכב והן בעבודה. בתוך המשרד לא שמו לב לזה, פשוט הייתי אומר שאני צריך לנוח, הייתי שותה קצת, יושן חצי שעה וחוזר עם כוחות מחודשים כרגיל.
"בהתחלה זה עבד עד שאיבדתי שליטה על זה".
איך גילו את זה שאתה שותה?
"בעבודה ידעו שבשבת אני עושה פדיחות, אבל לא חשבו שזה עד כדי כך כל יום.
"'המכה בפטיש' כשהבנתי שעלי לטפל בעצמי היה כאשר מטעם המשרד הייתי צריך לצאת לטיסה לחו"ל במוצאי שבת עם השותף שלי והתעוררתי ביום שני! אני מתעורר וזוכר שאני צריך לנסוע אבל לא זוכר מתי. הסתכלתי בכרטיס וקלטתי שהתאריך כבר עבר. התביישתי להרים טלפון לשותף.
"אחר כך שמעתי שהוא נסע עם מישהו אחר. כאילו באו ואמרו לי 'תשתה, תעשה מה שאתה רוצה, אבל לא כאן', הבנתי שהזיזו אותי".
מה אומרת המשפחה במצב שכזה?
"אשתי הייתה אומרת לי שוב ושוב 'תפסיק לשתות'. הבטחתי לה ועשיתי נדרים אבל זה לא עוזר. זה התמכרות קשה. הגעתי לתקופה מאוד נוראית. הייתי שותה כל יום על הבוקר בקבוק יין ובמהלך חצי שנה לא זכרתי איפה אני נמצא.
"לדוגמה: יום שישי אחד, בעודי שתוי, ראיתי שהילדים באים לבית אחרי הלימודים ואז אחרי חצי שעה אני רואה אותם שוב מגיעים הביתה אחרי הלימודים של יום שישי. אז שאלתי את אשתי 'הרי לפני חצי שעה הם כבר באו', ואז היא עונה לי 'כן, הם באו לפני חצי שעה ושבוע'... פשוט לא ידעתי איפה אני".
היא ניסתה לעזור לך בזמן הזה?
"היא הלכה לעסקנים וביקשה עזרה וכולם לא ידעו מה לעשות איתי".
מה זאת אומרת, אני מנסה לברר, אבל הדבר הראשון למנוע ממישהו לעשות משהו זה לקחת ממנו פיזית את הדבר עצמו.
"קניתי לבד".
אז היו צריכים לא לתת לך לצאת מהבית, אני ממשיך להקשות.
"אי אפשר לעצור בן אדם", מסביר יוסי. "בכוח זה לא ילך. ניסו לעזור ולעשות הכל אבל הם לא ידעו מה המסלול הנכון. ועוד שגילו שיש מרכזי גמילה - כבר היה מאוחר בשבילי".
אי אפשר בלי זה ואי אפשר עם זה...
"אתה לא יודע לאיזה מקומות השתייה יכולה להוביל אותך", משתף יוסי בכאב. "אין לך חיים. הילדים מסכנים. האישה בייאוש, לא יודעת מה לעשות.
"לפני פסח, בעקבות הלחץ להביא כסף לחג – הלכתי לשתות עוד. לא יכולתי להתמודד עם ההרגשה. כל פעם שהתעוררתי מהשכרות ונזכרתי שאנחנו קרובים לפסח, שוב הלכתי לשתות. לא יכולתי להתמודד עם הלחץ".
לא היה רגעים של פיכחון?
"פעם אחת הבנתי שאני חייב להפסיק. הבטחתי לעצמי שאני הולך לעשות את המקסימום כדי להצליח להיגמל. החלטתי להחליף מקום עבודה, לא באזור שבו הסתובבתי אלא עם אנשים אחרים, במסלול הליכה אחר - כדי לא לראות את המכולת והאלכוהול - וזה אכן עבד שבועיים. לא שתיתי ואף לא נגעתי באלכוהול. הייתי בטוח שיצאתי מהתקופה הזאת.
"אבל הרגשתי מת מבפנים. אחרי שאתה שותה כל כך הרבה זמן, אתה חייב את זה. לא הייתי מסוגל להתמודד עם הדברים הכי פשוטים. הייתי מת מפנים, לא היה לי חיים. אבל עם קצת ביטחון עצמי והאמונה שאחזור לעצמי – ניסיתי להמשיך להיגמל.
"יום אחד, כשחזרתי מהעבודה, החלטתי כן ללכת מהמסלול הישן ואיך שעברתי ליד המכולת ראיתי את האלכוהול ליד הדלת ותוך שתי דקות שילמתי על הבקבוק וזה היה בידי, תוך שעה כבר סיימתי אותו...
"זה קרה בלי לחשוב על מה שאני עושה. זה קרה ברגע שראיתי את זה, איבדתי את הבחירה. אתה לא חושב על המחירים שיבואו בעקבות זה. הגוף זועק שהוא רוצה את זה ואתה פשוט עושה את מבוקשו.
"היו מצבים שלא יכולתי ללכת מרוב כאבים והייתי יורד בקושי למכולת כדי לקנות עוד בשביל לשכוח מהכאבים. הנפשיים והפיזיים. זה לופ שלא נגמר", מסכם יוסי ונאנח.
מכירת חמץ
אנחנו חוזרים לערב חג הפסח. עסקנים נכנסו לתמונה ועזרו למשפחה עם כסף וסיוע לחג. הבעיה העיקרית שהם לא סיפרו את זה ליוסי. במקום להרגיע אותו ולהגיד לו אל תילחץ, אנחנו עוזרים למשפחה, אין בעיה של כסף כרגע ולעזור לו לחפש את המקומות להיגמל - אף אחד לא דיבר איתו והוא נכנס ללחץ גדול יותר, ככל שהתקרב החג.
או אז קרה אירוע שיוסי לא גאה בו בכלל. אשתו אמרה לו שצריך למכור את החמץ והוא ירד לרב לקנות את החמץ, "לעשות משהו אחד לפחות".
"ברגע שירדתי לרחוב הלכתי לקנות אלכוהול. ושחזרתי אמרתי שמכרתי את החמץ...".
"אתה רואה מה זה?!" שואל יוסי בכאב לב, "האיסור החמור ביותר של חמץ, שזה בדם של כל יהודי – ברגע שאתה רואה את האלכוהול, הכל נעלם. אתה ישר שותה".
ההחלטה לצאת לדרך חדשה
ליל שבת אחד השתתף יוסי בשני 'שלום זוכער' וערבב בין משקה 'צהוב' ל'לבן'. הוא חזר הביתה שתוי לחלוטין וניגש לחדר להוציא סיגריה. אשתו ראתה אותו וצעקה לו "שאבעס". עד כדי כך לא זכר את היום בשבוע.
הוא יצא לטייל קצת באוויר הצח – לחפש עוד שתיה – ונפל בגרם מדרגות כשהוא שובר את הכתף. בעיצומה של שבת פונה לבית הרפואה.
במוצאי שבת הלך יוסי לאחיו וביקש שיעזור לו לצאת מההתמכרות. דווקא בזמן שהוא החליט לטפל בעצמו ברצינות המשפחה סגרה לפניו את הדלת. אפשר להבין אותם לאור העובדה שהוא הבטיח עשרות פעמים שהוא יטפל בעצמו ולא עשה זאת, אך אפשר גם ללמוד מהמקרה של יוסי עד כמה חשוב שהמשפחה לא תתייאש ולתת לנזקק עוד צ'אנס ועוד צ'אנס ולהאמין בבן אדם לפנינו עד להוצאתו מהבוץ וחזרתו לדרך המלך.
"אחי לא האמין לי", מספר יוסי, "אך הבטחתי לו שמהבית שלו אני נוסע ישירות לאשפוזית. הוא נתן לי להיות אצלו וכעבור כמה ימים הכניסו אותו לאשפוזית. הטיפול נועד רק כדי לעזור לגוף פיזית ועדיין לא נפשית – כי נפשית זה עוד דרך ארוכה מאוד – בשביל לא לקרוס".
באשפוזית ישב יוסי עם כל מיני נרקומנים, שלא היה לו שיג ושיח איתם, בטח כאשר הוא חרדי שמגיע מתרבות אחרת לגמרי, אבל לפחות הוא נהנה מהאוויר הצח בלי שתייה. "אי אפשר להסביר את זה למי שלא היה בתוך זה".
באותה תקופה הוציאה לו המשפחה צו הרחקה מהבית. שהילדים לא יראו אבא שתוי.
אחרי קריאת שמע הייתי מבקש מהקב"ה 'קח אותי'
כיוון שיוסי הגיע לאשפוזית דרך משרד הבריאות נתנו לו להישאר שם שבועיים בלבד. לו היה מגיע דרך רווחה היה יכול להישאר שבוע נוסף. בלית ברירה יוסי יצא כשהוא לא נקי לגמרי וחזר מיד לשתות. הוא שכר דירה עם כמה חברים והלך לעבוד בשירות לקוחות באחת מהערים הסמוכות לירושלים.
הוא אמר להם שהוא עובד בעיר כי נחמד לו איתם אך הוא חוזר לישון בירושלים.
"בירושלים לא באמת היה לי איפה לישון ומצאתי לי אתר בנייה, השגתי מזרון ושם הנחתי את הראש".
לא היה שייך לחזור לאחיך?
"אחרי שחזרתי מהגמילה והמשכתי לשתות אף אחד כבר לא רצה קשר איתי. צריך להבין, אם אתה לא מטפל בעצמך כראוי – זה לא ילך. התרגלתי לזה וזה מה שהראש שלי רצה – וממילא חזרתי לזה.
"אומנם לא הייתי אלים אבל האישה אמרה שהיא לא רוצה לראות אבא בכזה מצב ולכן הצו הרחקה היה בתוקף".
איך הרגשת במצב הזה, שככה מגיבה המשפחה?
"לא הרגשתי כלום. רק רציתי להשיג עוד אלכוהול. זה כבר היה בדמי.
"הייתי מסיים את העבודה בערב וחזרתי לירושלים, שם הייתי הולך למכולת, קונה בקבוק וכיוון שלא נעים לישון באתר בנייה, הייתי שותה ושוכח מהכל וככה נרדם.
"הייתי קם מוקדם כדי שהפועלים לא יראו אותי ויוצא מהר לעבודה".
איך התחושה לישון ברחוב?
"אין למה לחיות. לא מתאים לחרדי להגיד את זה, אבל אחרי 'קריאת שמע' הייתי מבקש מהקב"ה 'תיקח אותי'".
היה לך מחשבות אובדניות?
"היה תקופה שלקחתי מהרופא מרשמים לנסות להתמודד עם המצב והיה לי ברעיון לצבור כמות גדולה ואז לקחת הכל ביום אחד ומה שיקרה יקרה".
ומה עצר אותך מלעשות את זה?
"האמונה שאסור לעשות את זה".
וואו. זאת אומרת שרק בגלל היותך יהודי חרדי שמאמין, רצית לעשות סוף, אבל בגלל הידיעה שזה אסור, עצרת את עצמך?
"כן, וזה מזכיר לי שבתקופה שהתפכחתי קצת וחזרתי הביתה (לפני צו ההרחקה), שאלתי פעם את אשתי מה הייתי עושה בחצי שנה שלפני פסח שהייתי שתוי לגמרי, לדעת מה היה סדר היום שלי. היא סיפרה לי דבר מאוד מעניין, היא אמרה שהייתי קם בבוקר ודבר ראשון שהייתי עושה זה להניח תפילין ואז הולך לשתות ואחר כך לישון. 'ראיתי שיש לך יראת שמים', היא אמרה.
"גם כשהייתי בגמילה ובעוד מקומות תמיד חיפשתי אנשים והצעתי להם להניח תפילין. זה נתן לי סיפוק שיש לי מה לעשות בעולם. מהמקום האפל הזה הארתי לאנשים את הדרך".
מפגש בכביש 1
"בעבודה בקושי הייתי עובד. הייתי ישן רוב הזמן. הם ריחמו עלי. הם ידעו שאני שותה והתנהגו כמו חברים טובים. אמרו לי תמיד רק מילים טובות. קיבלו אותי כמו שאני. זה היה העוגן שלי".
כך במשך כשנתיים ישן יוסי ברחוב. אומנם נתנו לו את המספר של מחלקת הרווחה אבל כיוון שלא היה לו אמון בממשלה הוא לא ניגש אליהם לבקש עזרה.
"כיום אני רואה את הרווחה ממבט אחר ממה שגדלתי. פעם חשבתי שצריך לפחד מהרווחה אבל היום אני יודע שאם אתה בן אדם טוב, לא פלילי, הם רק רוצים לעזור. היום שאני יודע מה זה הורים במצב שאני הייתי, אני יודע שהם פועלים רק לטובת הילד. בתחילה, כשהרווחה באה אלי, תמכתי באשתי בגלל שפחדתי מהם, היום אני יודע שהם רצו לטובת כולם".
בהמשך נסע יוסי למרכז טיפול במרכז הארץ והצליח לחזור לעצמו ולו במעט. אחרי תקופה שהיה במקום, תוך שהוא עובד ומשלם שכירות למרכז, החליט יוסי להמשיך הלאה בחיים כחלק מאופיו שהוא תמיד שואף להתקדם. הוא החליט לחזור לירושלים.
"כל רכושי באותו יום, בשעה שמונה בערב, כשהגעתי לירושלים הסתכם במזוודה, תפילין וכמה שקלים בארנק".
אפילו שאין לך באמת לאן ללכת...
"נכון, החלטתי לקפוץ למים. אני מתקדם, כבר אגיע לאנשהו. שמתי את המזוודה בבית כנסת, התפללתי ערבית, חיפשתי אוכל עם הכמה שקלים שהיה לי וכשהגיע הלילה הלכתי לכביש מספר 1 ואמרתי לעצמי אני אשב בתחנה כאילו אני מחכה לאוטובוס ונראה מה יהיה.
"הגיע שתיים עשרה - אחד בלילה, כולי עייף ופשוט נרדמתי על הספסל. עבר בן אדם ושאל אותי 'אין לך איפה לישון?' עניתי 'אין', והוא המשיך הלאה. למה שאל, לא יודע".
מה אתה חושב לעצמך ברגעים כאלה, לבד בתחנת האוטובוס?
"מפח נפש. אתה אומר לעצמך 'תראה לאן הגעת'. אבל בתוך תוכי היתה לי את האמונה. לא איבדתי תקווה בשום מצב.
"את הדרך לא לאבד תקווה, למדתי מחב"ד. בהיותי בספריית 'היכל מנחם' בירושלים, קראתי ספרים של הרבי, ראיתי וידאו של הרבי וזה נפח בי תקווה. שם היה המקום היחיד שהרגשתי טוב עם עצמי.
"ככה עבר לילה אחד. בבוקר הלכתי לבית כנסת והעברתי איכשהו את היום. בלילה השני חזרתי לאותו מקום. ואז עובר אדם חרדי ושואל אותי 'אין לך איפה לישון?', עניתי שלא. 'בואי איתי' הוא אמר לי והלכתי אחריו. הוא גר בבית ישראל. כשהגענו הוא נתן לי לישון במחסן שלו. אומנם המחסן לא היה הכי מלבלב שיש אבל עדיף קורת גת מסודרת מאשר לישון ברחוב הפתוח.
"במשך שבועיים ישנתי שם ואז נזכרתי שבמרכז שהייתי בעבר קיבלתי מספר של מחלקת הרווחה בירושלים. אמרתי – מחר אני הולך לשם".
באותה תקופה כבר לא שתית?
"לא. הייתי אחרי גמילה וכבר ידעתי לשלוט בעצמי ורציתי להחזיק מעמד. אחרת, אם אשתה, אאבד שליטה על הכל".
למחרת פחד יוסי ללכת למחלקת הרווחה מרתיעה כללית להתעסק עם רשויות החוק. התפנית הגיעה בשעה שתיים-עשרה בלילה, אז עובדי מחלקת הרווחה דפקו לו בדלת המחסן. הם סיפרו לי מי הם, בדקו את המקום, דיברו עם בעל הבית ואמרו לי שהם יכולים לדאוג לי מטעם מחלקת הרווחה.
"איך שהגעתי למחלקת הרווחה החיים שלי השתנו. מה שהם צריכים לתת ויותר מזה – הם נתנו. סידרו לי את כל מה שצריך לסדר, הן מבחינה רפואית, הן מבחינת דירה לשכור והן מבחינת חשבונות בנק ועוד שאר דברים הכרוכים בבירוקרטיה".
כל עוד הנר דולק
מה איתך כיום?
"אני שוכר דירה. אני מסודר בזכות עצמי. עובד בעבודה מסודרת. יש לי רגשות כמו לכל אדם, אבל אני כבד יודע להתמודד איתם".
לאן אתה שואף הלאה בחיים?
"אם פעם היה לי שאיפות גשמיות היום יש לי יותר שאיפות רוחניות. אני רואה עין בעין השגחה פרטית, כמה כסף שאני צריך יש לי. אני עושה את ההשתדלות ואני מקבל".
מה המסר שלך למי שקורא אותנו כעת?
"ראשית: אל תשתו יותר מדי שלא תתמכרו. אל תציבו את עצמכם במצבים כאלה. כי ברגע אחד קטן זה יכול להגיע למצבים שכבר לא תוכלו לשלוט בהם ומכאן הדרך ליפול מהירה.
"הדבר השני שחשוב לי להגיד, אם חלילה הגעתם למצב כזה, אל תהססו ללכת לטיפול. זאת לא בושה וזה יעשה לכם רק טוב. וגם למשפחה של מי שמתמכר: אל תרפו, תנסו בכל דרך לעזור לו ובעז"ה תצליחו. אני ההוכחה שאפשר ליפול אבל גם להצליח בגדול".
כל מה שקראתם כעת על חייו של יוסי, הינו עשרה אחוזים ממה שהוא עבר, ועוד חזון למועד...
- נהניתם מהכתבה, מצאתם טעות? רוצים להחמיא, להאיר או להעיר? שמא לספר לנו על מקרה מיוחד שאתם מכירים שאנחנו חייבים לעשות עליו כתבה? כתבו בתגובות או למייל: ari@kikar.co.il - אני קורא כל תגובה בעיון.
הצגת כל התגובות