1
אביתר בנאי ישב על הבמה של האולם הקטן לבוש בגדי שבת. עוד מעט תרד השבת על המושבה זיכרון יעקב, אבל בנאי הקדים לקבל אותה, שעה לפני בואה, עם הגיטרה שלו. "מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה", הוא שר בקולו הרך, והמילים ההרואיות האלה, הלאומיות, נשמעות פתאום מפיו כמו קריאה אישית, אינטימית ממש: "רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עלייך חמלה".
על הכיסאות באולם 'פנטזיה' הישן של מלון עדן-אין ישבו כמאה חמישים סטודנטים וסטודנטיות שבאו לשבות יחד אחרי סיור משותף בפולין. השבת הקודמת שהם העבירו בצוותא הייתה בקראקוב, אחרי שבוע של ביקור במחנות המוות, ועכשיו הם שוב יחד, בשבת סיכום ועיכול החוויה עם מדריכי הסיור שלהם מטעם התאחדות הסטודנטים וארגון 'נפש יהודי'.
בנאי כבר עומד להחזיר את הגיטרה לנרתיקה. הוא צריך לאסוף את הילדים לקבלת השבת האמיתית שתחל עוד מעט, אבל אז עלה לבמה אבי רט, שהוביל את הסיור לפולין, ואמר לו: "תודה רבה, אביתר, על כל השירים ועל קבלת השבת המוזיקלית המרגשת. אבל עכשיו אנחנו נלמד אותך שיר חדש. ניגון שליווה אותנו כל המסע בפולין. הוא ממש היה ההמנון שלנו. מוכנים חברים? שלוש ארבע ו...".
אני תוהה לרגע איזה ניגון חסידי חדש יכול להפוך להמנון המסע של התאחדות הסטודנטים, אבל הנה זה מתחיל. מאה וחמישים סטודנטים מכל האוניברסיטאות בארץ שרים בעיניים עצומות: "השבעתי, השבעתי אתכם, השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, מה תגידו, מה תגידו לו?". ומיד מגיעה התשובה בשירה אדירה מפיהם בניגון הבעלזאי העוצמתי: "שחולת אהבה אני. שחולת אהבה אני. מה תגידו, מה תגידו לו? שחולת אהבה אני!".
2
"אתה חייב להסביר לי", אמרתי לאבי רט (האדם היחיד בעולם שיכול לשאת את התואר הבלתי אפשרי "איש החינוך והתקשורת") בדרך לסעודת ליל שבת בחדר האוכל. "מה פתאום השיר הזה? אם היה לי מאגר של כל השירים החסידיים שנכתבו אי פעם והייתי צריך לדרג אותם כדי להמליץ איזה שיר כדאי ללמד סטודנטים חילוניים אני חושב שזה השיר שהייתי מדרג אחרון. בעצם, אני לא חושב. אני בטוח. הרי זה ניגון שהלחן שלו כל כך חסידי, לא משהו שמתכתב עם הישראליות העכשווית אלא להפך, הכי גלותי. אבל עזוב את הלחן, בוא נדבר על המילים: איך אפשר בכלל להסביר את המילים האלה לסטודנטים מבן גוריון ומהעברית? כלומר, אני מבין איך אפשר להסביר להם, למשל, טקסט כמו 'והיא שעמדה', אבל כאן מדובר במשל עמוק על היחס של כנסת ישראל לקב"ה, הקשר בין הרעיה והדוד. הרי הרב קוק כבר כתב שמי שלא מבינים את מגילת שיר השירים כמו שצריך, מתייחסים אליה כמו 'גמדים טרוטי עיניים'. אז מה לבנות תל אביב ולשיר הזה? אי אפשר להתחיל ב'שירת העשבים'? ובעיקר, תסביר לי, איך קרה שבניגוד גמור לכל מה שאמרתי לך עד עכשיו בהחלטיות, עושה רושם שהם התחברו לשיר הזה הכי לעומק?".
הוא לקח נשימה והסביר שהכול התחיל בטיקטין. זו עיירה קטנה בצפון-מזרח פולין, שבה חיה קהילה יהודית מפוארת. בשואה הושמדה כמעט כל הקהילה בירי לתוך שלושה בורות ענק שנחפרו ביער הקרוב, יער לופוחובה. תוך שלושה ימים של אכזריות (גרמנית ופולנית משולבת) חוסלו כך כמעט כל יהודי המקום.
שם, בטיקטין, שר להם רט את השיר לראשונה והם הסתכלו עליו במבטים מוזרים. טוב, עם מילים כמו "השבעתי" ו"חולת אהבה", ברגע הראשון השיר הזה יכול להישמע, במחילה, כמו טקסט של אייל גולן. אבל אז רט הסביר להם את הפירוש העמוק: "האומה היהודית, לפני השואה, ותוך כדי השואה, ואחרי השואה, עדיין אוהבת ומאמינה ומקווה. כך שכאשר שרים את השיר הזה אנחנו חושבים על הקשר לקב"ה. אבל מי שעדיין מתקשה להרגיש את זה בשיר, יכול לפשט את זה. לחשוב על געגוע למשהו או למישהו שהיה ואינו כאן עכשיו, ועוד עתיד לחזור. הרי לכולנו יש אדם כזה שאנחנו מתגעגעים אליו, או מקום כזה. אפילו תקופה כזאת. זה מה שאנחנו שרים: 'אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, שחולת אהבה אני'. אנחנו רק רוצים להודיע לו שאנחנו עוד כאן, מחכים, אוהבים".
אז בהתחלה כאמור הוא שר לעצמו לבד, בלי שאף אחד הצטרף, את הלחן החדש הזה למילים הישנות (אגב, המלחין של השיר, הרב פנחס ברייער, הוא נינו של הרב שלמה יששכר טייכטל הי"ד, מחבר הספר 'אם הבנים שמחה', שנספה בשואה). אבל אחר כך, באוטובוס בדרך לטרבלינקה, השיר פתאום התחיל להזדמזם, ומאז הם לא מפסיקים לשיר אותו בכוונה.
3
הפעם הקודמת שבה ראיתי קבוצה ששרה בדבקות את המנון הסטודנטים הזה, הייתה לפני כמה שבועות בסעודת שבע ברכות בביתו של חבר, חסיד קרלין מירושלים. כשהגיע תורו של אחד הדרשנים לדבר, הוא אמר: "כבר דיברו לפניי מספיק בשבח החתן והכלה, אז תרשו לי לדבר על הניגון החדש ששרנו כאן שוב ושוב. משל למלך שהחליט יום אחד לפתוח את ארמונו לבקשות נתיניו. הוא הוציא כרוז לכל מדינות מלכותו ואמר שכל מי שיש לו דבר מה אל המלך שיפנה אליו באיגרת ותמולא בקשתו. והנה מתחילים להגיע המכתבים לארמון. מדינה אחת מבקשת הנחה במיסים, והמלך מפנה את בקשתם לממונה על האוצר. אחרת מבקשת שישפץ את הדרכים הישנות והמלך מעביר את הבקשה לממונה על הדרכים. וכן הלאה, מכתבים על גבי מכתבים ובהם בקשות שונות. והנה מגיע לפתע מכתב, והמלך פותח את המעטפה ורואים כל הניצבים עליו שהוא מתחיל להתרגש ולדמוע, והוא אומר לעוזריו שבמדינה הזו, ששלחה את המכתב, איש לא יטפל. הוא רוצה להכיר אישית את תושביה ולהרעיף עליהם את כל הטוב שבעולם. וכולם סקרנים ושואלים למה. מה הם כתבו לו? מה הם כבר ביקשו? ובכן, הם כתבו למלך שלוש מילים: 'אנחנו אוהבים אותך'. אם תמצאו את דודי מה תגידו לו? האם רק תבקשו ממנו כל מיני בקשות? האם רק תגידו לו שיש לנו צרות, מבית ומחוץ? לא. 'שחולת אהבה אני'! זה מה שאנחנו לפני הכול אומרים למלך: אנחנו אוהבים אותך. אז בואו נשיר את זה עכשיו עוד פעם אחת ביחד. איי, השבעתי...".
4
במשך כל השבוע הכה-ישראלי האחרון התנגן לי בראש השיר הזה. כל הזמן עולים לי פלאשבקים משמחת שבע הברכות ההיא, שבה חסידים שרים בהתלהבות סביב השולחן שהם חולי אהבה, ומחבורת הסטודנטים ששרים את אותן מילים בדיוק על אדמת פולין בהנהגתו של האדמו"ר הנערץ שלהם, אבי רט, וממשיכים ושרים אותן על אדמת זיכרון יעקב. מה הקשר בין שתי השירות? על מה חושבת כל קבוצה, ובמה היא מאמינה? האם הם כולם בעצם חלק מאותה רעיה, ששרה לאותו דוד?
בשבוע שעבר הטיח בי חבר (דווקא לא חסיד קרלין) האשמה חמורה: "לאחרונה בטור שלך אתה נורא מנסה להראות איך הדתיים והחרדים מאוחדים. אתה כל הזמן מטשטש ויכוחים ורק רוצה להגיד איך כולם בעד התורה, כולם בעד ארץ ישראל, שההבדלים לא באמת חשובים, שכולנו אחים, שהכול טוב, בלה בלה בלה, השבוע בטח תכתוב על הקו המאחד בין המנגלים בגן סאקר בערב יום השואה לבין המנגלים בגן סאקר ביום העצמאות...".
אני לא יודע אם הביקורת הנוקבת (והמשמחת) שלו נכונה. אבל בלי לשים לב, השבוע, יצא בעצם שהרחבתי את כתב האישום נגדי, וניסיתי להוסיף לאחדות הזו גם את החילונים.
וזו כבר באמת האחדות הדתית-חרדית בהתגלמותה: יריד הספרים השנתי של מוסד הרב קוק, שהסתיים בימים אלה, הוא הזדמנות לראות זה לצד זה יהודים שחובשים את כל סוגי הכיפות והתרמילים שבאים לקנות ספרי עיון תורניים (בזול! ערך יהודי שבאמת מאחד את כולם!). האם בשנה הבאה נראה בין המדפים גם את הסטודנטים של אבי רט?
(הטור מתפרסם בעיתון בשבע)
הצגת כל התגובות