1.
בכל פעם שהזכירו בכנס החגיגי לרגל 25 שנים לישיבת 'מערבא' שזהו "מפגש בוגרים" זזתי באי נוחות. למה? בגלל שאני לא בוגר. לא זכיתי להשלים את חוק לימודיי בישיבה, הועפתי בסוף כיתה י"א. אולי כדאי בהזדמנות לשכור אולם ענקי ולעשות כנס חגיגי למועפי הישיבה, בהשתתפות רבים שלא שרדו, כולל אורחי כבוד מחוץ לארץ – שם ארגיש ראוי יותר להשתתף. מה לעשות. מערבא היתה, ועודנה, ישיבה למצטיינים, ואני לא מצטיין.
"ידידיה, נצטרך למצוא לך בית מדרש אחר", אמר לי ראש הישיבה הנערץ, הרב ברוך צ'ייט, בשיחת הפרידה. והציטוט הוא מדויק, מילה במילה. אמנם עברו מאז תשע עשרה וחצי שנים, אבל יש משפטים שלא שוכחים לעולם. לא את המילים ולא את הלחן (והרב צ'ייט הוא חתיכת מלחין, אבל על כך בהמשך). בסוף אותה שנה היו לי בתעודה הרבה שישיות ושביעיות, קצת שמיניות, אז כנראה שלא התאמתי לממלכה של תשע-עשר. אה, וחייבים לציין שגם לא הגעתי בזמן לתפילה. איכשהו תמיד הייתי מאחר בכמה דקות, מה שנרשם מיד במחברת של הרב רוטנברג החביב שהתפלל איתנו. בוקר בוקר הוא חיכה לי בחיוך, ראה אותי כרגיל נכנס מאוחר, וסימן אצלו איקס, עוד איקס, ליד השם שלי.
אז בסוף מצאתי את עצמי בחוץ. וזה לא היה קל, לחפש לי בית מדרש אחר. אבל דבר אחד אני לא מבין היום: הוא לא היה יכול, ראש הישיבה, להוסיף עוד משפט אחד לטקסט האלמותי ההוא? "ידידיה, נצטרך למצוא לך בית מדרש אחר, אבל... אל תדאג, יהיה בסדר, לפה אתה לא מתאים, אבל אני בטוח שתצליח למצות את היכולות שלך במקומות אחרים, ואתה תראה שבעוד תשע עשרה וחצי שנים כשנעשה כנס בוגרים היסטורי, לא רק שתוזמן כבוגר לכל דבר, אלא גם תנחה את הערב. בסדר? אז הרבה הצלחה. ותרשום את התאריך: מוצאי שבת, פרשת וירא, עוד תשע עשרה וחצי שנים, באולמי הדר דימול ברמת גן. לא להתבלבל, ידידיה, לא הדר בסיטי-טאוור, הדר דימול!".
2.
מדהים להסתכל מדי פעם על החיים ברוורס: ארבע שנים לפני הפרידה הכואבת מהישיבה, בכלל לא רציתי ללכת לשם. ההורים שלי ניסו בעדינות לברר למה. הם כל כך התלהבו מהרעיון שהבן הבכור שלהם ילמד במוסד התורני הייחודי שרק נפתח אז, מקום ששילב תורה ויראת שמיים עם לימודי חול ברמה גבוהה, והכל באווירה טובה ונעימה, אמריקאית כזאת.
באותם ימים לא אמרתי להם את זה, אבל נראה לי שהיום, 23 שנים אחרי, חוק ההתיישנות כבר חל על הפדיחה, אז אפשר לגלות: לא רציתי לגשת לבחינות כי השם של הישיבה נשמע לי לא טוב. לא שם במובן של מוניטין, אלא שם כפשוטו. איזה מין שם זה 'מערבא'? אני יודע שכך מכונה ארץ ישראל בארמית בתלמוד הבבלי. נו, אז מה, אולי אלך ללמוד בישיבת 'ורמינהו'? פשוט פחדתי שהחברים שלי בכיתה ח', שהלכו לישיבות עם שמות סטנדרטיים כמו 'נחלת התורה', 'משכנות התורה' ו'קראוון התורה', יצחקו עליי. באמת. זו היתה הסיבה האמיתית והיחידה שאני, ילד טוב וממש לא מרדן בדרך כלל, התנגדתי פתאום לקו החינוכי שהוריי ניסו להתוות (לתשומת לב כל ההורים שמקיימים היום כל מיני שיחות עומק עם ילדים בכיתה א' ומנסים לשמוע מהם, להתייעץ איתם, לחשוב יחד מה מתאים להם ומה לא).
לשם שינוי לא יופיע השבוע צילום סלולרי, אלא צילום נוסטלגי. הנה אני בתמונה אופיינית מאותם ימים, מצלצל הביתה. הבלורית, המשקפיים והטלפון-ציבורי היו אז בשיא האופנה. צילום: יוחנן סלייטר
3.
הרב ברוך צ'ייט ידוע כמחנך שהעמיד דורות של תלמידים, כמחבר ספרי ילדים מרהיבים ("ל"ט מלאכות של שבת", "כפר התורה", "האוצר הגנוז באי של תיקון המידות" ועוד) וגם כמלחין שירים שכבשו לא רק את ז'אנר הזמר החסידי אלא את כל העולם היהודי. תראו לי יהודי שלא מכיר את "כל העולם כולו" ואת "מי האיש". אבל בעיניי הדבר הכי משמעותי שהוא עשה בחייו היה לתת לי לצאת בכל יום שלישי בלילה לישון בבית.
אנחנו מדברים על תחילת כיתה ט'. הגעתי לישיבה ההיא כילד בן ארבע עשרה, והשתגעתי מגעגועים. זה לא ששלחו אותי עם מזוודה ביד ללמוד תורה בישיבה בשנחאי, הבית שלי היה במרחק רבע שעה נסיעה מהישיבה, וגם היינו חוזרים לשבת הביתה - אבל כל אחרי צהריים, לקראת סוף סדר בקיאות, כשהערב היה יורד על בית המדרש, הייתי רץ פתאום לבכות בשירותים של הפנימייה. אז נכון, בכי זה לא דבר כל כך נורא. זה דווקא משחרר. אבל לנגב את הדמעות בנייר טואלט ישיבתי, ירוק ומחוספס, זה כבר היה יותר מדי בשבילי. אז ביקשתי לחתוך את רצף השבוע הארוך ולחזור הביתה לא רק ביום שישי אלא גם בשלישי – והרב צ'ייט כאמור הסכים.
אני כל כך מקווה בשביל כל אלה שהתחילו עכשיו את החורף האפור בפנימייה ואולי בהתחלה קצת קשה להם, או מאוד קשה להם, שגם להם יש ראש ישיבה שמבין שלפעמים צריך לשבור את הכללים, ולא אומר "טוב, אבל אם כולם ייצאו לי פה ביום שלישי אז אפשר לסגור את הישיבה". לא, יש דברים טובים שצריך להתרגל אליהם, ופנימייה זה דבר טוב. זאת אומרת, לא מושלם, אולי יש בשינה מחוץ לבית בחברת נערים צעירים אי אלו חסרונות חינוכיים, אבל הגעגועים? זו באמת לא הבעיה. חודשיים אחר כך כבר הייתי סופר שלושה כוכבים במוצאי שבת כדי לחזור לחברים בישיבה. מה יש לחפש בבית? כל החבר'ה, כל הכיף, כל ההווי שבעולם נמצא שם, בין ארונות המתכת החומים ומיטות הקומתיים.
4.
בחזרה למפגש הבוגרים. אם גם במקום שבו אתם למדתם או לימדתם עומדים לערוך ערב שכזה, הנה שני טיפים קריטיים: קודם כל, בלי בני זוג. למפגש מחזור צריך להגיע רק מי שקשור ישירות למוסד. תראו, אם האישה שלכם ממש רוצה להכיר את המקום שבו התעצבתם, זה אפילו מחמם את הלב, אבל רק שלא תגיד לכם כל שתי דקות שכבר מאוחר וצריך לחזור הביתה. מה הביתה? אני באמצע שיחה מתרפקת עם המורה לאזרחות, למה את הורסת את המסיבה עם הדיבור הזה על הבייביסיטר? סבלנות. רק אחת בלילה עכשיו.
והעצה השנייה: אם מתוכננת לאותו ערב מסכת של ברכות, שירים, סרטים, נאומים או כל דבר אחר שידרוש את הקשבת הקהל, אז חובה, ממש חובה, לתת למשתתפים כמה שעות טובות למפגש מחזורים ספונטני וזורם. אחרת אין שום סיכוי שבעולם שהם לא יפטפטו לאורך כל הערב. זה לא אנושי לדרוש את זה מהם. כולם ירצו רק לדבר, להחליף חוויות, להתעדכן, לשמוע מה חדש.
5.
ומה המשפט שמצאתי את עצמי אומר שוב ושוב לכל מי שפגשתי בערב ההוא? "וואו, איך לא השתנית". זה מטורף. פגשתי שם מאות אנשים שאת רובם לא ראיתי כמעט עשרים שנה. הם הספיקו מאז להתחתן, ללדת ילדים, לגדל זקן, לגדל אוברדרפט, להפוך מנערים למבוגרים – אבל הם בעצם לא השתנו. זה לא שיכולתי לבדוק לעומק את אישיותם בהמולה של המפגש, אבל בגדול, האופי נשאר אותו אופי לטוב ולרע. המריר נשאר מריר (הוא רק מקטר על דברים חדשים), בעל החסד נשאר בעל חסד (עכשיו רק יש לו אוטו והוא יכול לאסוף את כל העולם בדרך למפגש), ההוא שתמיד היה אצלו צרור המפתחות של המטבח ואוצר הספרים נשאר עם צרור מפתחות (רק עכשיו הם פותחים את הדלתות במשרד הפרסום המצליח שלו), הגאון של המחזור נשאר גאון (ועכשיו באמתחתו לא רק סיכומים של השיעור בכתב יד מסודר אלא ספר מסובך ועבה שכתב על דיני קידוש החודש) והצדיק נשאר צדיק ופרוש מהעולם ("הו, שלום ידידיה, טוב לראות אותך, מה אתה עושה היום?").
והאמת? זה כנראה נכון גם לגביי. היתה שם הפקה מאוד מתוקתקת, בכנס המחזור: היו מלצרים, היתה תזמורת, היתה תוכניה מסודרת שתוכננה שבועות מראש. אבל מנחה האירוע, איך לומר, איחר ברבע שעה. כשנכנסתי לאולם רץ ומתנשף, מנסה לחפות על האיחור, ראיתי מיד בין המאות את הרב רוטנברג יושב במקומו, מסתכל בי ומחייך.
(הטור מתפרסם בעיתון בשבע)
הצגת כל התגובות