אחרי שכבר עשינו את חלות המפתח ולמדנו מה טיבם וטיבעם וקיבלנו מהקב"ה פרנסה, יש לנו לשמר את הברכה שלא תלך לאיבוד.
ולשם כך הבאנו לכם סגולה שלא יבוא האדם לידי עניות, ואתחיל בסיפור קטן:
לפני כמה שנים התארחתי אצל משפחה חשובה ויקרה ממונסי אשר בארצות הברית, וראיתי מעשה טוב שכדאי לפרסמו.
ערב שבת, אחרי בציעת החלה שנאפתה על ידי בעלת הבית הרחומה, קורא האבא לילדיו שיעמדו לידו ומתחיל לאסוף עם הסכין את הפרורים שנפלו מבציעת הפת, כשהוא משתדל שלא לפספס אף פרור, ומכניס אותם לכפית.
הילדים עומדים לידו והוא מאכיל כשהוא אומר "מיצווה קרמז, מיצווה קרמז" (פרורי מצוה, פרורי מצוה).
חייכתי להנאתי בראותי את ההנהגה הטובה הזו שגם טובה היא בחינוך ילדים במיוחד בארץ כמו אמריקה.
כששאלתי אותו למקור המנהג, הוא הסביר שהילדים צריכים להבין את ערך כל מצווה ומצווה ולא לבזבז ממנה אפילו פירור.
הזכרתי לו את הגמרא במסכת חולין [דף קה:] מעשה באיש אחד, שהיה השר הממונה על העניות רודף אותו ללכדו ולהביאו לידי עניות, ולא יכול לו, לפי שהאיש הזה היה תמיד נזהר שלא יהיו פרורין מונחים על הארץ וידרסו עליהם, כי היה תמיד מכבד אותם מן הבית שלא ילכו עליהם. יום אחד אכל זה האיש לחם על עשבים שבאפר. אמר השר: עתה יבוא לידי ואלכוד אותו, כי בודאי לא יוכל ללקט הפרורין מבין העשבים, ויהיו למדרס רגלים.
אחר שאכל, הביא את ועקר כל העשבים עם הפרורים והשליכם לנהר. שמע האיש כיצד השר אומר: אוי לי, שהאיש הזה הוציאני ממקום מנוחתי ולא אוכל לעשות לו מאומה!
לכן כדאי להשתדל בהנהגה טובה זו שמועלת גם בחינוך הילדים, וגם שלא להגיע לעניות.
הצגת כל התגובות