רגע השיא של חנוכת המשכן היה טעון בציפייה אדירה. לאחר ימים ארוכים של הכנות מדוקדקות, המשכן כבר עמד על תילו, כליו סודרו במקומם, הקרבנות הוקרבו—ובכל זאת, השכינה טרם ירדה. רק כאשר משה הקטיר את הקטורת, התמלא המשכן בהשראה אלוקית, והשכינה ירדה במלוא תפארתה.
"וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת, וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שמות מ, כו–כז).
המדרש (תנחומא) מוסיף ומבהיר בשם רבי יצחק בן אליעזר: "תדע לך שנעשה המשכן וכל כליו, נשחטו הקרבנות והוקרבו, ערכו על המזבח, סידרו את השולחן ואת המנורה – ועדיין השכינה לא ירדה, עד שהקריבו את הקטורת".
פרשת הקטורת - סגולה לעושר
על מקור הסגולה לעשירות אנו למדים ממעשה הקטרת הקטורת בבית המקדש, אשר העניקה שפע למקטיר אותה. מטעם זה תיקנו חז"ל כי כהן שהקטיר קטורת פעם אחת לא יוכל להשתתף שוב בהגרלה היומית שבמקדש, כדי לאפשר לכהנים נוספים לזכות בברכה זו. ואכן, הממונה היה מכריז: "חדשים לקטורת בואו והפיסו".
חז"ל למדו זאת מסמיכות הפסוקים: "יָשִׂימוּ קְטֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבַּחֶךָ", ולאחר מכן "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ" (דברים לג, י–יא). מכאן למדו כי לא רק הקטרת הקטורת עצמה מביאה עושר, אלא גם לימוד והעמקה בעניינה. העוסק בתורת הקטורת—נחשב כאילו הקטיר אותה וזוכה לסגולתה.
לסימן טוב
רבנו אהרן מלוניל מציין בספרו ארחות חיים שיש מקומות שבהם נהגו לומר במוצאי שבת את סדר פיטום הקטורת. הוא מסביר את המנהג על פי דברי "יש מי שכותב", שעיקר הטעם לכך הוא כסימן טוב, "לפי שפיטום הקטורת הוא מעשיר כל המתעסקים בה, ואפשר שהזכרתה גם כן מעשיר".
מנהג זה מוזכר גם בקיצור של"ה, שבו נאמר שרבים נוהגים לומר את פיטום הקטורת לאחר ההבדלה במוצאי שבת, משום שיש בכך סגולה לשבירת הקליפות ולהצלחה בעסקיהם במשך ימי השבוע הקרוב. שכן, כל כהן שהיה מקטיר את הקטורת בבית המקדש היה מתעשר, וכדברי משה רבנו (דברים לג): "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך, ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה", דהיינו, כל המקטיר קטורת בבית המקדש זוכה לברכת ה'.
בפרובינצא שבצרפת נהגו להקדים לאמירת פיטום הקטורת את הפיוט אין כא-להינו. טעם לכך מביא רבי יהודה בר יקר (רבו של הרמב"ן) בספרו פירוש התפילות והברכות (מערכת מוצאי שבת):
"לפי שלא יטעה אדם לומר כי כוח הקטורת הוא להעשיר, באנו לרמוז: 'ה' מוריש ומעשיר'. ולכן אומרים תחילה אין כא-להינו, מי כא-להינו, לרמוז כי כל הכוח והעושר מידו יתברך, ולא מפני עצם אמירת הקטורת".
האם נכון להשתמש בסגולה כדי לזכות לעושר?
השאלה האם ראוי להשתמש בסגולות מתוך דברי תורה כדי לזכות לעושר מעוררת דיון עקרוני. שהרי מצאנו בגמרא (שבועות טו:) את האיסור להתרפא בדברי תורה. בעניין זה נשאל מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל (דרך שיחה, פרשת בשלח), והשיב:
"גם בנטילת ידיים בשפע מים נאמר שהיא סגולה לעשירות, וכתבו שאין לכוון בנטילה לשם עושר, אלא לקיים את המצווה כהלכתה, ובזכות זה יתעשר. וכך גם כאן: אף אם אדם מכוון לעשירות אין בכך איסור. מה שאמרו במסכת שבועות נאמר דווקא כאשר עושים מדברי תורה כלחש, וזהו בזיון לתורה. אך כאן, הסגולה היא שמי שאומר בכל יום את פרשת פיטום הקטורת, זוכה לעשירות בזכות עצם אמירתה. אין זה בגדר לחש או שימוש בדברי תורה לצורך חולין, אלא שכר על עצם הזכרת הפרשה".
איה העשירות המובטחת?
רבים שואלים היכן מתגשמת הברכה? האם ניתן לראות בחוש שאמירת הקטורת מעשרת?, יש שפירשו לאור דברי החיד"א על המשנה "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות ד, א). כלומר, העשיר האמיתי הוא זה שנהנה ומשתמש בכספו. העושר המובטח הוא לאו דווקא צבירת הון, אלא היכולת לשמוח ולהפיק תועלת ממה שיש לו.