מחר, לפני 293 שנים, בכ"א בשבט שנת ה'תצ"א (1731), התקיימה בעיר מנטובה שבאיטליה חתונה שעתידה הייתה להיות חלק מסיפור דרמטי בתולדות עם ישראל. רבי משה חיים לוצאטו, המכונה הרמח"ל, נשא לאישה את צפורה, בתו של רב העיר רבי דוד פינצי.
הרמח"ל, שהיה אז בן 24, אולי קיווה כי נישואיו והקמת ביתו יביאו לרגיעה במחלוקת הסוערת שהתחוללה סביבו. אך המציאות טפחה על פניו. בתוך שלוש שנים מיום חתונתו, מצא עצמו בעיצומה של סערה חדשה שתוביל אותו לגלות ולאובדן רוב כתביו.
הכל התחיל כשביקש להדפיס באמסטרדם את ספרו "חוקר ומקובל". למרות שקיבל את הסכמת רבו, רבי ישעיה באסן, הדבר עורר התנגדות עזה בקרב רבני ונציה. הם האשימו אותו בהפרת שבועתו הקודמת שלא לעסוק בקבלה, ואף הוסיפו האשמות חמורות על עיסוק בכשפים ובהשבעת כוחות טומאה.
בפרנקפורט, בדרכו לאמסטרדם, הובא בפני בית דין בראשות רבי יעקב כ"ץ פופרש. במכתב מאותם ימים תיאר את המעמד המשפיל: "הם באים לנגדי בחרב שלופה וקשת דרוכה ואומרים לי או כתוב וחתום על זאת או נקים עליך מלחמה... וכי אני אהיה כ"כ חסר לב ומשתטה לבלתי כתוב מה שהם רוצים".
תיבת כתביו נשלחה מפדובה אל פרנקפורט, שם נגזר דינם של רוב החיבורים לקבורה, ומיעוטם אף לשריפה. רק הודות לעותקים בודדים שנשמרו בסתר, זכינו כיום לחלק מתורתו הקבלית של הרמח"ל.
באמסטרדם, מקום גלותו, עסק הרמח"ל בליטוש יהלומים לפרנסתו. דווקא שם, בצל הרדיפות והסבל, חיבר את ספרו המפורסם ביותר - "מסילת ישרים", שהפך לאחד מספרי המוסר היסודיים ביותר בעולם היהודי. בפתח הספר כתב בענווה כי לא בא לחדש אלא רק להזכיר את הידוע, אך דווקא חיבור זה הוא שהקנה לו בסופו של דבר את ההכרה וההערכה להן היה ראוי.
נישואיו של הרמח"ל וצפורה פינצי היו אפוא נקודת מפנה בחייו - לא בדרך שאולי קיווה לה, אלא כתחילתה של תקופה סוערת שהובילה ליצירת אחד הספרים המשפיעים ביותר על המחשבה היהודית.
בשנת ה'תק"ג (1743), לאחר שנים של גלות באמסטרדם, עזב הרמח"ל את אירופה יחד עם אשתו, בנו ומספר מתלמידיו ועלה לארץ ישראל. הוא בחר להתיישב בעכו שבגליל המערבי, בסמוך לנמל העיר.
בעכו, בזכות רשותו של שליט הגליל, דאהר אל-עומר, הקים הרמח"ל בית כנסת. שם גם כתב ספר תורה מיוחד על גבי עור צבי, כשהוא מכין את הדיו בעצמו מתמיסת קליפות רימונים. למרות שספר תורה זה נפסל לימים עקב דהיית הדיו, הוא נשמר ומוצג עד היום בבית הכנסת כעדות אילמת לתקופה קצרה אך משמעותית זו.
הגורל המר לא הרפה מהרמח"ל גם בארץ הקודש. בגיל 40 בלבד, בכ"ו באייר ה'תק"ו (1746), נפטר במגפת דבר יחד עם אשתו ובנו. על מקום קבורתו נחלקו המסורות - יש הטוענים כי נטמן בטבריה ליד קברו של רבי עקיבא, אחרים מצביעים על בית הקברות העתיק בכפר יסיף, שהיה מקום הקבורה המקובל ליהודי עכו, ויש המזהים את קברו בבית הקברות של עכו עצמה.
אך המוות הפיזי לא היה סוף הסיפור. דווקא לאחר פטירתו, החלו ההאשמות נגדו לדעוך בהדרגה. הגר"א מווילנה, שנולד כ-13 שנים אחרי הרמח"ל והאריך ימים כ-50 שנה יותר ממנו, העריץ את שיטתו הקבלית ולמדה בשקידה. מסופר כי כאשר הגיע לידיו ספרו של הרמח"ל "אדיר במרום", לבש בגדי חג. תורתו הפכה למקור השראה עבור כלל העם היהודי, מתנגדים וחסידים למדו ולומדים את תורתו בשקיקה.
הסיפור הטראגי של הרמח"ל מלמד אותנו פרק מרתק בתולדות ישראל - על המחיר ששילמו לעיתים גדולי האומה בשל חדשנותם הרוחנית, ועל כוחה של האמת לנצח בסופו של דבר. היום, כמעט 300 שנה אחרי פטירתו, ספריו נלמדים בהערצה בכל העולם היהודי, ודמותו מהווה סמל לנאמנות לאמת הפנימית גם במחיר של רדיפה והתנגדות.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com