שלום, זה דניאל (45) נשוי לאיילה (42) מהמרכז.
אני בא מבית מאוד פשוט, על גבול העוני. לא זוכר בתור ילד שיכולתי לחלום אי פעם על לקנות פלאפל, למשל. אם זה היה קורה זה על ידי אנשים שידעו את המצב בבית. עבור ההורים שלי? כל שקל היה למחיה בסיסית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כשבבית מדברים על "אין" ומריחים את העוני מקרוב, מתפתחת חרדה כלכלית. אני זוכר את המחשבות שלי על כסף, את השמירה על כל שקל שהייתי מקבל ממישהו. זה היה סוג של חוסן שבניתי לעצמי על ידי זה.
אבל בישיבה הקטנה שלי הייתי מתפנק, היה אוכל טוב, ופינוקים בשבתות בישיבה. לא רציתי להגיע הביתה בכלל, לא היה לי אינטרס כזה אם לא הגעגועים להורים שגם עליהם הייתי מתגבר.
כשהגעתי לישיבה גדולה חשבתי על שידוכים: איזו משפחה בכלל תשמע הצעה כמו שלי? מי בכלל תסתכל עליי? בהבנה של אז, עם החרדה הכלכלית שאפפה אותי, המחשבות הללו לא עזבו אותי והורידו אותי לתחתית מבחינה רגשית.
אחרי כמה הצעות הגיעה ההצעה של איילה.
הפרטים היו מאוד טובים לא רק לגבי איילה כדמות, אלא גם לגבי המשפחה החשובה והיוקרתית שלה. "בבעלותו של האבא של הבחורה 2 אולמי שמחות, והוא אדם אמיד עם יכולות", אמר לי השדכן. "למה נראה לך שהם יסתכלו עליי בכלל?", שאלתי בייאוש.
"כשזה קורה זה קורה, בלי מקום לטעויות", הוא אמר לי כדברי המשורר. אחרי שבוע הוא דיבר איתי ואמר: "הם רוצים פגישה". לפגישה הלכתי עם 'נחיתות בכמות גבוהה'. היא בת של משפחה עשירה ואני בן עניים.
הפגישה הייתה מרתקת, וכן השנייה, והשלישית, עד הפגישה השישית שכבר סגרנו ברוך ה'. הוריי יכלו רק להתחייב סכום מועט, והוריי הכלה שלמו את השאר על כל המשתמע. על דירה לא היה להורי מה לתת, והוריי הכלה נתנו סכום מכובד ביותר.
אבל מאז נישואי שמתי לב למשהו שרק הלך וחזר על עצמו: חמי נתן לי להרגיש שאני זקוק לו, נתמך על ידו, ובלעדיו אני לא יכול להסתדר.
איילה לא שמה לב לזה, כי אצלם בבית ככה היו מרגישים. "אנחנו נותנים הכל, אתם תהיו רגועים". היא הבינה שזה חלק מאורח החיים להרגיש כך, ולא שמה לב למילים שחמי היה זורק מדי פעם. זה יכול להישמע נחמד כזה, מילות דאגה כאלו, אבל כשאתה שומע את זה כל פעם שאתה נפגש עם חמיך, אתה מרגיש 'נטל'. נזקק. משולל עצמאות.
אם היו מדברים בבית חמי על ביזנס, והייתי מביע דעה כזו או אחרת מתום לב, חמי היה מסתכל עליי במבט כזה של: "ילד, מתי ספרת כסף בחיים שלך, וממתי אתה מבין בעסקים?". זה היה פרצוף כזה שהופך אותי ללא רלוונטי בנושאים מעין אלו.
פעם דיברו בבית חמי בנושא הנדל"ן שתמיד עניין אותי, הבעתי את דעתי. ואז יצא לו מהפה משפט לפני כולם: "אוי כמה שאתה צעיר. תמשיך ללמוד, בזה אתה הכי טוב". מבחינתי זה היה זלזול, הרגשתי שהוא מנסה להזכיר לי תמיד מהיכן באתי. "למה מפריע לו שאברך מביע דעה על נושא המדובר בין כולם?", שאלתי את עצמי בשקט.
תמיד הייתי איש של הקשבה, של שיח, של לכבד את כל מי שנמצא מולי. לקבל כל אחד כמו שהוא, ולא להרגיש מעליו. לא אהבתי את ההתנהגות הזו, זה הטריד אותי בכל פעם שנפגשתי עימו.
במשך הזמן בער בי הייצר הזה להיות עצמאי, אולי בגלל ההרגשה שחמי היה תמיד נוהג לתת לי להרגיש, שאני נתמך ממנו, ובטח בגלל החרדה הכלכלית עליה גדלתי עד נישואי.
החלטתי ללמוד 'קורס תיווך נדל"ן'. למדתי ונבחנתי אצל "רשם המתווכים" של משרד המשפטים. עברתי הכל בהצלחה, והתחלתי לעבוד בזה בבוקר, ואחה"צ למדתי בכולל מול ביתי באופן רשמי.
תיווך זו עבודה שונה, אתה יכול להיות בלי משכורת חודשיים-שלושה, עד לעסקה הבאה. אבל אני התמדתי בזה, כי אהבתי את זה. בתחילה הרגשתי שזה לא הולך גם אם פרסמתי מודעות בעיתונים ומקומונים, אבל לאחר זמן ההצלחה הייתה בשיאה. קלטתי את העבודה, והשתפשפתי כיאות.
לאחר שנתיים בענף הנדל"ן הכנסתי מהעבודה הזו מאות אלפי שקלים, ואז העזתי כבר לקחת פרויקטים גדולים יותר, של דירות בבניה. פתחתי משרד מסודר, ושלוש שנים אחרי כבר הייתי חזק מאוד. לצערי, את לימודיי בכולל אחה"צ הזנחתי, אבל החזקתי אותו כלכלית.
ככל שעבר הזמן עברתי לדירה פרטית וגדולת ממדים. איילה החלה לעבוד בייעוץ משכנתאות, וכל דירה שתיווכתי, שלחתי אליה. ההכנסות רק גדלו אך עדיין זכרתי מהיכן באתי, וגם אם הרגשתי איזה גביר צעיר, התנהגתי בפשטות ותרמתי מהוני למוסדות תורה.
כשכבר הייתי בשיאה של ההצלחה הגדולה, הספקתי לשכוח את המילים ההם של חמי, זה באמת לא עניין אותי. ידעתי את מצבי עד כמה אני חזק כלכלית ברוך ה', ואת חמי דווקא כיבדתי יותר כי זכרתי מי החזיק אותי מיום נישואי, גם אם הוא אמר את מה שאמר, ונתן לי להרגיש את מה שהוא נתן לי להרגיש.
לאט לאט חמי היה שומע מאנשים על החתן שלו, על המעמד הכלכלי שלי, ועל עסקאות זהב שהייתי מעורב בהם. כשאז הגיע התקופה שבה חמי החל להסתבך.
אולם אחד הוא סגר, ואל השני הכניס שותף אשר לא עמד בהסכם ועימו הסתבך והסתכסך. חמי לא העז לשתף אותי, זה היה קשה עבורו והבנתי אותו.
את כל המידע הזה שמעתי מאיילה ששמעה מאמא שלה. אני החלטתי להמשיך להתנהג אל חמי כאל אדם אמיד, זכרתי כמה הוא עזר לי - מבחינתי אני לא יודע כלום על המצב.
אבל מצבו רק החמיר והוא היה חייב להכריז על פשיטת רגל, מה שנקרא היום: "חדלות פירעון ושיקום כלכלי". הליך זה נועד לאפשר לגבות מהחייב חלק מהחוב בתוכנית תשלומים בצורה הוגנת ושוויונית לצד שיקומו הכלכלי של החייב ופתיחת דף חדש בחייו.
בשלב זה שמעתי ממוטי, (מתווך אחד עימו עבדתי באחד הפרויקטים הגדולים בעבר) על קוטג' נדיר שהוצע לו לייצג בבלעדיות. זה היה הרחוב של חמי, וגם מספר הבית שלו.
התמונה הייתה די ברורה: עקב מצבו הכלכלי העגום של חמי, הוא מעוניין למכור את ביתו פחות ממה שיכול לקבל, ומחפש קונה לבית שלו.
מדובר בבית ענק וחלומי, ואם אני הייתי מתמחר אותו, הייתי מביא לו את האדם הנכון במחיר הנכון. חמי ידע את זה, אבל הוא לא העז לדבר איתי על זה מילה.
לא יכולתי להישאר אדיש לזה, זה כאב לי מאוד. "זהו", קבעתי לעצמי, "מבחינתי מהרגע הזה זה הפרויקט שלי".
"מוטי, תקשיב לי טוב: הבית הזה יכול להימכר יותר, אני מכיר את הבן אדם: זה חמי", אמרתי לו בקול כאוב, ושיתפתי אותו במצב של חמי. "יש לי שני אנשים שרוצים סגנון של בית כזה, אני אתן להם את הטלפון שלך, ותזכור שהוא לא נמכר פחות מ-9 מיליון, אתה שומע?".
מאז הייתי תר אחרי כל מי שהתעניין בדירה בסגנון הזה, שולח אותו למוטי לא לפני שאני מדבר איתו ונותן לו את התמונה הנכונה לנכס כמו שרק אני יודע.
לאט לאט הבנו היטב כמה חמי מסובך מאוד, זה היה יותר ממה שחשבנו.
על הבית שלו יצא צו עיקול מקרקעין, והנכס הושהה עד להחלטת בית משפט בעניינו. כאן כבר איילה לא יכלה להחזיק יותר, ועקב המצב הקשה של אביה, הייתה בוכה לפרקים על ההיפוך הנורא הזה. גם על חמותי זה נפל כרעם ביום בהיר, והיא החלה לחשב מסלול מחדש ולחשוב על כל הוצאה שהוציאה.
כידוע, ישנה אפשרות לרכוש נכס מעוקל במידה וניתן להגיע להסדר מסוים עם המעקל, אבל הליך זה הינו מורכב ורצוי לבצעו בעזרת עורך דין המתמצא ומכיר את נושא המקרקעין וההוצאה לפועל היטב. זה לוקח זמן, וזה יכול לקחת הרבה זמן. בינתיים המצב בבית חמי החל להשתנות, הקושי הורגש.
את איילה הרגעתי, והסברתי לה שאנו חייבים לעשות הכל עבור אבא שלה. לקחתי על עצמי ומדי פעם הייתי נותן לאיילה סכום כסף נכבד שתעביר לאמא שלה, עימו תוכל לשקם את הבית. אלו היו סכומים גבוהים, הייתה לי אפשרות, וזכרתי בדיוק מהיכן אני באתי, וכמה הוא תמך בי.
ביתו של חמי נמכר ב 20% פחות ממחירו המתבקש על ידי כונס נכסים. חמי עבר לעיר אחרת ומשתקם אט אט, ואני מרגיש זכות גדולה עדיין להמשיך להחזיר לו, ולזכור תמיד להיזהר מאוד מהגלגל שמסתובב, לדעת עד כמה הכסף שכל כך נראה בטוח ומבטח, נמצא אצלי בהשאלה אמיתית.
• • •
לפעמים אנחנו כל כך בטוחים במעמד שלנו, וברשת הביטחון שיש לנו ובפרט אם זה בנושא הכלכלי. אנו יכולים להרגיש טוב מדי בגלל זה, ולא יודעים שברגע אחד הכל יכול להשתנות, והנתמך יהפוך לתומך.
לא צריך להמתין חלילה שזה יקרה, אבל אם זה קורה, לדעת שכסף עובר בין אחד לאחד, הוא יכול לעצור אצלינו המון זמן, ולעבור יום אחד למישהו אחר. לנו נשאר להפוך עימו את העולם לטוב יותר, לא על חשבון האישיות שלנו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לעולם לא נדע היכן ניפגש יום אחד, עם מי ניפגש יום אחד. הכי חשוב שאם אנו נפגשים, אנו יודעים לגשר על הפערים, זוכרים מאין באנו ולאן אנו יכולים להגיע. זה מכניס אותנו לפרופורציה, ומצליח לאפיין את מעמדנו באמת.
לאנשים אסור לזייף כסף, אבל הכסף עלול לזייף אנשים