שלום, אני אלי (37) מירושלים.
יש את הבדיחה הזו, שעל סיגריה ראשונה לא מברכים שהחיינו, כי מעשנים אותה בשירותים (חוץ מכבודכם). אצלי, הסיגריה הראשונה הייתה בישיבה גדולה, בחדר שלי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הייתי אז בן 17 היו לי כאבי בטן עזים, חבר חדר שלי הציע: "קח סיגריה הכל הסתדר, תאמין לי!". לקחתי סיגריה, וכמו כולם נחנקתי בשאיפה הראשונה. בערב כבר קניתי את הקופסא הראשונה, ומאז הכל היסטוריה.
ככל שעבר הזמן הגדלתי את כמות הסיגריות ביום, והפכתי לבחור מעשן לכל דבר ועניין. היה מנהג כזה, גם אחרי שהתרחצתי ממש לפני השינה, לא לוותר על הסיגריה שלי.
ככה זה, בהתחלה הסיגריה היא אירוע שאני מתארגן אליו, ודי מהר היא חלק ממני ואני כבר לא מתרגש ממנה. העשן, ההרגשה הזו שאני גדול ויכול לעשן, אלו חוויות שמטפחות את המצב בגיל הצעיר של אז.
אני זוכר באחת הפגישות אחר האירוסין עם רעייתי היקרה דבי תחי', עישנתי סיגריה, ועוד אחת, ועוד אחת... ואז היא שאלה: "רגע, זה הולך להישאר ככה?", הבטתי בעיניה הטובות ואמרתי: "כן". כבת לאבא מעשן, הבנתי שהיא רגילה לכך והכל בסדר.
לאחר נישואיי הצורך בסיגריות רק עלה, הגעתי לקופסא ביום. על 2 כללים הקפדתי: לא לעשן בבית ולא ברכב. ולמרות זאת אני זוכר כמה הבית סבל ממני: הרגשתי שכשאני נושק לאחד מילדיי, הוא ממתין כבר שאעזוב אותו ואוציא אותו ל'חירות'. דבי הייתה מדברת איתי והייתי רואה עליה שהיא מתרחקת ממני באלגנטיות מהריח שהיה יוצא לי מהפה.
מה היא לא עשתה בשביל שאפסיק: מסטיקים למניעת עישון, קבוצות תמיכה ומה לא. אבל לי היה קשה להיפרד מזה, לא יכולתי לחשוב לרגע שאני בלי הסיגריות.
לפני כל ארוחה הייתי בודק מה מצב הסיגריות שלי, אם היו שם פחות מ-5 סיגריות, הייתי רץ לקנות. בלילי הזיכרון שהחנויות היו נסגרות אחר-הצהריים, הייתי מתארגן מהבוקר ודואג לקנות קופסא ללילה. ואז הגיעה התקופה שקניתי פקאטים של סיגריות חו"ל.
לא היה מי שיכל לעצור אותי.
דבי הייתה מתחננת, חוששת שיקרה לי משהו, היא אפילו בכתה פעם מחשש לבריאותי, וגם הסבירה שהיא לא יכולה יותר עם הריח הזה. ואני? הקטנתי ראש, ידעתי לנצל את טוב ליבה ואת הכנעתה אליי והמשכתי בשלי.
אלא שאז קרה משהו שפגע בי.
דבי ביקשה ממני: "כשאתה חוזר מהכולל, תעבור דרך חנות התפירה ההיא, אני צריכה משם דבק מכפלות". אכן, יצאתי מהכולל ופסעתי לכיוון החנות. ממש לפני שנכנסתי, לקחתי כמה שאיפות אחרונות מהסיגריה שלא מזמן הדלקתי, כיביתי את הסיגריה לאחר שנתתי לה כבוד אחרון, ונכנסתי.
"שלום, אני צריך בבקשה 5 מטר של דבר מכפלות", ביקשתי בנימוס. המוכרת כווצה את פניה: "אוישש... מה זה הריח הזה, איזה ריח מסריח של סיגריות, זה ממך?", שאלה בסלידה ובקול ברור לעיני כולם. לפני שהספקתי לענות היא הוסיפה: "וואוו באמת, תתרחק בבקשה אני פשוט לא יכולה עם הריח הזה".
נפגעתי מאוד, זו הייתה הרגשה נוראה.
אבל היא רק הסלימה את המצב והמשיכה 'לחבוט' בי "אני מצטערת, תצא החוצה ואני יוציא לך את זה. אני פשוט לא יכולה לעמוד בזה", ביקשה. יצאתי מהחנות בבושת פנים, לעיני כמה נשים שהיו במקום.
המוכרת יצאה אליי עם המוצר, שילמתי לה ויצאתי לדרכי המום בהחלט. זה פגע בי מאוד, אבל יותר העסיק אותי האם אני באמת כל כך מסריח? האם זו התגובה שכל אחד רוצה לצעוק אליי ולא מעז כי אינו רוצה לפגוע בי? ומה עם דבי רעייתי שהניקיון והריח כל כך חשובים לה, כמה היא סובלת ואני ממשיך בשלי ורואה רק את עצמי, והילדים שלי הרכים והמטופחים, מה הם מרגישים איתי ולא מדברים.
נכנסתי הביתה ולפני שפגשתי את דבי מיהרתי לצחצח שיניים ולשטוף את ידיי ביסודיות עם סבון. ישבתי על הספה כמו בכל יום, אבל שקט יותר. דבי כדרכה בקודש הצטרפה, ושאלה: "מה קרה? על מה אתה חושב". סיפרתי לה את הסיטואציה אליה נקלעתי בחנות התפירה.
דבי הזדעזעה מההתנהגות של המוכרת. "אני מכירה אותה, זה לא מתאים לה", אמרה לי באמפתיה. אבל אני רציתי לדעת יותר, וביקשתי מדבי שתשתף אותי על הקושי שלה. דבי ראתה בכך הזדמנות ואמרה: "אתה יודע מה? אולי זו הזדמנות באמת לשתף אותך מה קורה כאן בגלל הסיגריות שלך".
"הילדים כאן בבית מדי הולכים לישון עם ריח של סיגריות, הולכים למוסדות הלימוד עם ריח של סיגריות, אנו משתמשים במגבות ומריחים מהם ריח דומה. תחלופת המגבות כאן בבית היא גבוהה במיוחד, כי אני צריכה לכבס יותר בגלל זה. אני מריחה באמצע הלילה ריח של סיגריות, וחשוב שתדע שגם אם אתה לא מעשן באוטו עדיין יש ריח של סיגריות".
זו הייתה הפעם הראשונה שדבי שיתפה ככה. הרגשתי אנוכי כל כך, אבל להפסיק לעשן לא יכולתי. מה שכן דאגתי, זה לא לגרום לקרובים אליי לסבול ממני, ולפני כניסתי לבית לא לעשן, ולדאוג תמיד לשמור על היגיינה ראויה. סוכריות מנטה, שטיפת ידיים, פשוט לקחת בחשבון את הסבל שלהם, שלא נדבר על רמת הסיכון שאני מכניס אותם.
זה לא כזה עבד, כי ריח הסיגריות נתפס חזק בציפורני הידיים, וגם אם נקפיד על חלל פה ריחני, הריח יוצא מדרכי הנשימה, מהקיבה ומחלל הבטן. אבל גם שזה לא עבד לגמרי, זה הרגיע לי את המצפון והמשכתי לעשן.
שנה אחרי המקרה בחנות התפירה זה קרה.
לילה אחד לפני שעליתי לישון, הסתחררתי והתמוטטי על הארץ. דבי שהייתה ישנה כבר, התעוררה מרעש חבטת ראשי על הריצפה. היא קמה נסערת והזמינה אמבולנס.
לאחר בדיקות בבית החולים הבנתי שעברתי 'שבץ מוחי קל', מה שנקרא גם "אירוע מוחי חולף". הרופאה בבית החולים הייתה די ברורה: "לא קשה לנחש שאתה מעשן, פשוט מריחים את זה".
היא כל כך הזכירה לי את המוכרת ההיא בחנות התפירה, ניסיתי ליצור אווירה מעניינת אז כמעט שאלתי אותה אם היא עובדת גם בחנות תפירה בשעותיה הפנויות, אבל היא מיד הוסיפה: "תפסיק עם הסיגריות - אתה צעיר בשביל שבץ מוחי, חבל".
אני, לא יכולתי להקטין ראש, והפסקתי לעשן בדרך הקשה.
• • •
יותר מאשר לומר לעולם שסיגריות גורמות לשבץ מוחי, כוונתי בסיפור הזה לומר למעשנים שלא מודעים כל כך לריח הסיגריות אליו הם רגילים ולא מרגישים אותו, תכניסו לראש: כל מי שלצידכם פשוט מואס בכם, נגעל מכם, ממתין שתסיימו לדבר, ומתפלל תמיד שלא תשתמשו באותיות "בומפ" (עיצורים שִׂפְתִּיים – אותיות שמקום חיתוכם הוא בשפתיים) כשאתם משוחחים עימו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני לא מדבר על העבדות שהייתה לי לסיגריות, על ההתארגנות, האנרגיות שהייתי אוסף ושורף בכדי להיות תמיד עם סיגריות, כי זה כבר משהו שקשור אליי. אני מדבר על הסבל של הקרובים אליי שכל כך אוהבים אותי ורוצים אותי קרוב אליהם, אבל לא בלב שלם.
הסיגריה נשרפת בשביל הבן אדם, והבן אדם נשרף בשביל הסיגריה.
הצגת כל התגובות