הי, אני אביאל (31) מהמרכז.
אני יבואן מתחום האופנה, ולכל מה שקשור לפריטים הנלווים אליה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
תחום האופנה הוא תחום קשוח, תמיד אני חייב להיות ערני להתקדמות שלו. זה מצריך ממני לשהות המון מחוץ לבית בגלל הנסיעות התכופות לחו"ל, עבודה שעלולה בחלק מהפעמים להיות סיזיפית. אני יכול להמר על משהו שהולך להיכנס חזק, ולהפסיד, כי בסוף הוא לא היה הדבר האמיתי.
כאחד שנוסע לחו"ל המון, יש לי ניסיון רב בתחום: הכרתי מפעלים לייצור, אנשים העוסקים בתחום, והייתי מקושר למקומות הנכונים.
יום אחד פנה אליי חבר טוב: אליהו, ובקשה בפיו: "אני מעוניין לייבא בגדים לתינוקות, הייתי רוצה להתייעץ איתך, ללמוד מניסיונך". לא היה לי ספק לרגע, אם אליהו מבקש ממני עזרה, שאני לא אעזור לו?!
נפגשנו יחד, וסיפרתי לו את כל מה שאני יכול. החל מהדרך להשיג טיסות זולות, עד לכתובות של מפעלים. והכי חשוב: את הפוֹיְלֶשְׁטִיק הקיים בענף.
אליהו החל להתארגן: הוא בדק את כל הפרטים, את כל מה שצריך לדעת על פי מה שהדרכתי אותו. "אני יכול לומר לך אביאל, שאני מוכן די טוב בשביל להתחיל במסע הזה, ואני רוצה להודות לך על כך", אמר לי בהתרגשות.
שמחתי מאוד לעזור ליהודי, וכשמדובר בחבר טוב השמחה הייתה כפולה.
אבל אז הוא המשיך ואמר: "חלק מהמפעלים הם באותה מדינה שאתה מייבא, חשבתי על רעיון להצטרף אליך לחו"ל, אתה יודע: לא טוב היות אליהו לבדו, אצטרף אליך, נשהה שם יחד. מה אתה אומר?".
עבורי זה היה רעיון טוב, אחרי הכל להיות לבד בחו"ל למשך שבועיים זה לא פשוט, למה שלא יצטרף אליי.
סגרנו יעד, תאריך, ומלון, וראינו את עצמנו משוחחים בטרמינל לפני העלייה למטוס. אליהו היה לחוץ ומרוגש, זה הזכיר לי את עצמי ממש בהתחלה.
ביום הראשון הלכתי עם אליהו למפעלים לייצור בגדי התינוקות, דיברתי עם בעלי המפעל והקדשתי את כל כולי להצלחת העניין. אליהו מעולם לא הרגיש טוב כל כך, הליווי שלי היה עבורו ביטחון גדול לקפוץ למים.
ביום השני אני פניתי לעיסוקיי ואליהו פנה למקומות אותם ביקר עימי יום לפני, כך במשך שבוע. את השבת עברנו יחד, זו הייתה שבת אחרת לגמרי.
ביום הראשון של השבוע השני, הצעתי לאליהו להצטרף אליי. ידעתי שברחוב המפעל בו אני צריך להיות יש מפעל בדים מאוד גדול, "כדאי לך לבוא לראות איזה עולם יש שם", אמרתי לו בהתלהבות.
היות והמפעל של הבדים מתמקם הרבה אחרי המפעל אליו אני אמור להגיע, ביקשתי מאליהו שיצטרף אליי למפעל וימתין לי ואז נמשיך יחד למפעל הבדים הגדול. אליהו נכנס עימי יחד, ראה ושמע את כל ההתנהלות שלי עם בעלי המפעל.
הכרתי להם את אליהו בשביל הנימוס, לאחר מכן ישבתי עם בעל המפעל על ההזמנות שלי, ולבינתיים אליהו הסתובב בין העובדים ודיבר איתם. לאחר שעה יצאנו משם לעבר מפעל הבדים.
כך עבר עוד שבוע עמוס, וחזרנו לארץ הקודש בסיפוק גדול.
• • •
חודש אחרי ניסיתי ליצור קשר עם אליהו בכדי לשאול אותו אם הוא מעוניין שאצרף את הסחורה שלו בתוך הקונטיינר שלי.
אליהו לא ענה.
ניסיתי שוב ליצור קשר לפני שאני סוגר את העניין, גם אז הוא לא ענה. כל כך כאב לי, ידעתי כמה זה יחסוך לו, ולאחר שעה ניסיתי שוב והוא ענה. "תוכל לחסוך את הייבוא שלך, כי בקונטיינר שלי נשאר הרבה מקום", הצעתי באדיבות.
"ואוו... תודה רבה, אבל בסוף אני ירדתי מזה, אני לא מייבא בגדי תינוקות", אמר לי אליהו בקיצור נמרץ. כאב לי מאוד אז אמרתי לו: "חבל אליהו, את כל הדרך שעשית לחו"ל, הלכת ובדקת, שאלת וחקרת. סליחה שאני שואל, זה עניין כספי? כי אם כן אני ילווה לך ותחזיר לי בהמשך כשתוכל, פשוט חבל זו ההזדמנות שלך?".
אליהו היה נחוש בדעתו. "תודה, אבל ירדתי מזה", אמר בטון כאוב. איחלתי לו בהצלחה והשיחה הסתיימה.
לאחר שלושה חודשים: ראש חודש כסלו הגיע ועימו הקונטיינר המיוחל לארץ הקודש. הסחורה הובלה אל המחסן בבטחה. העובדים הנמרצים שלי עבדו בזריזות, ושבוע אחרי החנות שלי הייתה מלאה כבר בסחורה החדשה.
פרסמתי בחוצות העיר את מרכולתי לקראת חנוכה, את סוגי החולצות והפריטים הנלווים, החנות הייתה הומת אדם והעיניים שלי היו כמו זוג פנסים.
• • •
ואז נכנס לחנות בחור, והחל לשאול שאלות על החולצות. מה הרכב הבד, מה המחיר וכו'. השבתי לו במאור פנים.
ואז הוא אמר לי את הדבר הבא:
קפאתי על מקומי, זה אליהו אגוזי החבר שלי שהצטרף אליי לחו"ל.
ישבתי על הכיסא, מנסה להבין את כל מה שקרה עם אליהו, משחזר את הרגעים במפעל איתי יחד. אבל עדיין ליבי מסרב להאמין. אליהו? שהוא יעשה לי דבר כזה?
פגשתי את אחד העובדים שעבר מולי: "קח את הכסף הזה ותקנה חולצה מהכתובת הזו", ביקשתי ממנו בהלם. רבע שעה עברה והוא חזר אליי עם חולצה.
אותו בד, אותו עיצוב, אותם שיפורים. אחד על אחד.
יצאתי מהחנות, נכנסתי לרכב ותפסתי את הראש. לא הצלחתי לעכל את זה, איך הוא מסוגל לעשות לי דבר כזה, לפני הכל אני חבר שלו, אחרי הכל אני נתתי לו את כל כולי להצליח. "מה הולך כאן אבאל'ה", צעקתי בכאב. "תעזור לי להישאר שפוי, שלא אכעס ולא אכעיסך".
אלו רגעים שחייבים להיות בהם עם אמונה גדולה, להבין שהקב"ה נותן לכל אחד את מה שמגיע לו. אבל הלב, הלב לא יכול להכיל את הרגעים הללו בפרט שהכל הגיע דווקא מטוב הלב שלי. הקושי היה גדול מאוד עבורי ולא יכולתי להסיט את הנושא מהראש שלי.
יש כלל בעסקים שאומר, אלו שקונים אצלך לא קונים רק בגלל המוצר, אלא המון בגלל השירות. אני לא ראיתי ירידה במכירות, אבל לא זה היה הנושא, הנושא היה עניין ההסתר הזה, להגיע לזירת ההצלחה שלי ולקחת ממנה נתח כבד בעורמה, להשיב רעה תחת טובה, זה כבר לא עניין של כסף אלא עניין של איבוד אמון בקרובים אליי.
הסיפור לא נגמר...
יום אחד הרגשתי רטט באזור הלב, אל תדאגו זה היה הפלאפון בחליפה, על הצג היה אליהו. "שלום אביאל", אמר בקול חלוש. "אנו נוכל להיפגש?", שאל בלחש. "בטח, הרבה זמן לא דיברנו", העמדתי פנים כאילו לא קרה דבר.
"עשיתי משהו לא הוגן, אני מרגיש חובה לספר לך אותו", פתח את השיחה. "אתה זוכר שהיינו יחד במפעל של החולצות שלך? אתה ישבת עם בעל המפעל, אני בינתיים עשיתי משהו.
"אחד העובדים שם במפעל שיודע את העבודה טוב, הציע לי לרכוש ממנו חולצות שהוא מייצר שלא על דעת בעל המפעל, הוא סיפר לי בדיוק בכמה אתה קונה והציע לי על כל חולצה מחיר מצחיק, לקחתי ממנו את הפרטים, ועם כל הבירוקרטיה אותה לימדת אותי הדרך הייתה קצרה עבורי.
"מיד הם הגעת הסחורה לארץ, העמסתי אותה במחסן הגדול שלי, העמדתי שולחן והכנתי את המחסן למכירה. המכירות היו מעבר לציפיותיי, הרגשתי כל כך טוב עם העסקה הזו, ויצאתי לנופש עם משפחתי עד שבוע לפני חנוכה עם המון כוח לקראת המכירות של ימי החנוכה.
"כשחזרתי חשכו עיניי, המחסן היה ריק מסחורה.
"סחורתי נגנבה במקצועיות, והמחסן הממוקם במקום שקט וחשוך נתן לגנבים לבצע את זממם במקצועיות ובאין מפריע מבלי להשאיר עכבות למז"פ. הם לקחו הכל, את הרהיטים, את השולחן המעוצב שקניתי, גם את גופי התאורה פשוט הכל. סכום הקרן שאיבדתי רק מהסחורה הוא 200,000 שקליפ בלי הריהוט והשיפוץ של המחסן שהוא לא פחות.
"אני מרגיש גנב זו המילה. מבחינתי גנבתי לך את הזכויות ואת הבלעדיות, וכשגנבו לי הרגשתי מה קורה למי שגונבים לו, איך הוא מרגיש.
"אני מתבייש לעמוד מולך, את העונש כבר קיבלתי רק מבקש שתסלח לי".
אליהו החל לבכות.
בעודו משתנק הוא אומר לי: "תאמין לי שאני בוכה על מה שעשיתי לך, יותר מהכסף שהלך לי ומהחובות שצברתי ביום אחד. זה מציק לי איך הגעתי לשם, ואיך השבתי רעה דווקא למי שכל כך עזר לי".
ברגעים מעין אלו עדיף לשתוק, כמה שפחות מלל. מה שעשיתי פשוט חיבקתי אותו, חיבוק תומך. החלטתי לתמוך באליהו, לעזור לו בחובות שנפלו עליו, ולתמוך בו כלכלית, לא יודע איך החלטתי את זה.
היום אליהו הוא העובד המצטיין שלי...
• • •
חשבתי לעצמי מה היה קורה אילו הייתי מתקשר אליו ומוציא את הזעם עליו, מה היה יוצא ממנו ומה היה יוצא ממני. החיזוק שקיבלתי מהתנהגותי העצים אותי, נתן לי להבין את הכוחות שלי, איך לא גלגלתי אותו מכל המדרגות.
אבל גם למדתי משהו ממנו, הכוח שהיה לו לעמוד מול החבר שלו ולהתוודות בפניו. סמסטר שלם באקדמיה לא היה מלמד אותי מה כוחו של אדם להתוודות, גם אם הוא היה שבור ורצוץ כל כך.
היו כאלה שאמרו לי שאני מזוכיסט, האיש הזה שמגיש את הלחי השנייה לקבל עוד מכה. "עוד אתה מכניס אותו לעסק שלך, חזרה לזירת הפשע?", טענו לי רבים מקרוביי.
אבל אני החלטתי לא לשנות את טוב הלב שלי, לא לגרום לרוע לשנות לי את דרך החיים. להיפך, להשיב טובה תחת רעה, כי אני רוצה להישאר איך שאני, אני אינטרסנט מובהק, כי על הטוב והשפע והחיים הטובים שיש בי בגלל זה, אני לא מוותר.
הצגת כל התגובות