לא סתם טרחו והשתגעו לעשות את כל הטירונות הזו לחובשים חרדים. הצורך של הצבא באנשי המילואים כנהגי אמבולנסים בשעת מלחמה, יותר נחוץ ממה שחשבתי. היום הגיע לתת הרצאה והשתלמות סגן אלוף במילואים פליקס לוטן, מדובר בפראמדיק בכיר וראש מערך החירום במד"א.
>> למגזין המלא - כנסו
הוא די הלחיץ אותי והציג בצורה פסימית את המציאות: "באירוע מלחמה יש עובדים רבים שלא יבואו. בתי הספר, המוסדות והגנים יהיו סגורים, כך שיש הורים שיצטרכו להישאר בבית עם הילדים. בנוסף יש בין 30 ל-50 אחוזים שיהיו במילואים. רק במד"א ירושלים יש לנו 5 פרמדיקים בכירים שברגע מלחמה משרתים ביחידות הכי מובחרות וזה השלב שאנחנו הכי צריכים כוח אדם. גם לשוטף שברגע מלחמה דורש הרבה יותר אנרגיה (מרפאות שיסגרו ולחץ של הציבור) וגם בגלל אירועי המלחמה עצמה. בחזית ובעורף".
פליקס מספר על המספרים וכמויות כלי הרכב והמתנדבים שיש ומסביר את הקריטיות של מערך המילואים. יש לנו X רכבי הצלה בכוננות אר"ן מאויישים בזמינות לצאת. ועוד X ליחידת התגבור ש-70% מהם הם מתנדבי מד"א. הוא גם מסביר איך יעשו את גלי הגיוס בהם פלוגה מהירה, פראמדיקים ונהגי אמבולנסים.
"אבל בכל אירוע קיים זה נראה כאילו יש עודף מתנדבים?", שואל אחד הטירונים.
פליקס כועס. גם על עצם הזכרת גופים אחרים עליהם התבטא גם בהמשך בזלזול וגם על הסיטואציה: "אני מדבר אתכם על 20 אירועים רק בקרית שמונה ועוד עשרות מקרים בכל הארץ זה כבר לא מקרה של עודף כוח אדם. מד"א מפקד על האירוע מבחינה רפואית. הצבא מעביר למד"א את הניהול הרפואי".
"אל תזלזלו באויבים שלנו", מדגיש פיליקס, "חיזבאללה לא מטומטם. הוא יודע שאם למשל הוא יפגע במחלף גולני זה יפגע בתובלה ואספקה. דלק הוא מצרך מרכזי והוא יעד של האויב. יש תחנות דלק צבועות לשעת חירום לשימוש רכבי הצלה. אתם לא מספיק מבינים את גודל האירוע בשעת מלחמה כוללת. תחשבו בעצמכם, האם אתם יודעים בראש את מספרי הטלפונים של קרובים שלכם? הכל נמצא בסלולר ואחרי יומיים בלי חשמל לא יהיה היכן להטעין. אנחנו צריכים להיות מוכנים לפגיעה בתשתיות, במערכות סלולר, תחבורה ציבורית, חשמל, מים וביוב, נמלי אוויר וים.
"אנחנו לא מדברים רק על מלחמה, יש אירועים שחווינו בעבר. קחו לדוגמה את שלג 2013 היו צירים חסומים. אירועים מורכבים. עבדנו, אבל עבדנו לאט. פיקוד העורף יחד עם מגן דוד אדום".
פליקס לוטן מדבר על רעידות אדמה. הוא עצמו היה חלק ממשלחת החילוץ לטורקיה. סיפר על חילוצי הילדים, על הילד שנתקע בקומה העליונה והמזרון שהסתיר אותו. שיתף על ההתנהלות של משלחת חילוץ וכיצד כאן מתארגנים לאירוע בסדר גודל שכזה. "שתבינו", הוא אמר, "יצאנו במשלחת עם יחידת אספקה לוגיסטית, עם תקשורת, עם כל מה שצריך אבל בפועל לוקח זמן עד שכל דבר מגיע ומסתדר והכל תלוי בבלת"מים ובבלתי צפוי. ביומיים הראשונים אכלנו קבנוס, בייגלה שטוחים ומנה חמה בטעם פיצה. אני לא ממליץ לאף אחד".
"דווקא בטעם פיצה או סתם אתה מתייחס למנות חמות באופן כללי?", שאל יוני. "כי אני אשמח אם בפריסה שאנחנו מקבלים כאן, יוכלו לתת גם מנה חמה".
לשאלת אחד החיילים על משלחות מארגונים נוספים אומר פליקס כי "לא הייתה שום תקרית ביטחונית. היא הומצאה על ידי ארגון שהגיע למרות שלא התבקש וניסה להתלבש על המחנה של צה"ל והבין שהוא לא רצוי".
בין כל הטירונים שנמצאים ביחידת תגבור מד"א יש כאלו שיש להם כבר רישיון לאמבולנס אבל יש קבוצה גדולה ואני ביניהם שאין להם. ולמרות שאני כבר יודע שצה"ל הוא גוף מסורבל בדיוק כמו מד"א, מתברר שדווקא שיתוף הפעולה בין שניהם גורם ליעילות מפתיעה אך אפקטיבית חלקית.
אישית סיימתי קורס חובשים ב-2016 אבל לנושא הזה של נהיגה, מעולם לא הגעתי. נכשלתי במבחן עיוני ומאז לא היה לי את הזמן והכוח הנפשי שנדרש כדי לסיים את הרישיון. אני חובש פעיל, עושה משמרות כמה פעמים בחודש, כך שאני יודע איך מתקדמים דברים, רק אם יש לך חברים ומניפולציות.
אני משתמש באותו אפוד כתום מרופט אותו קיבלתי ב-2016 וגם את תיק הכונן שלי קיבלתי ירושה מחובש שכנראה מת בתאונה קטלנית - לפחות ככה התיק נראה. ציוד שאני חייב להשלים אני עושה בתחנה, אבל מדים ובירוקרטיה זה מסורבל. איך בדיוק נצליח לעשות רישיון נהיגה תוך כדי הטירונות הקצרה הזו?
והנה איזה פלא. הפלא ופלא, פלא פלאים של ממש. דווקא כאשר צה"ל ומד"א עבדו יחד - דברים התקדמו. הביאו לנו לתוך הבסיס מורה נהיגה שאכל לנו את הראש על הגדרות של כביש, שוליים ודרך עפר. אחרי יומיים של למידה עיונית, מעשית ומנטלית, קיבלנו מבחן תאוריה לעשות.
על הדרך קיבלנו גם מבחנים שנעשו בעבר ולמדנו אותם בעל פה בשביל להתכונן. היו שאלות במבחנים לדוגמה ששלחו בקבוצה, בהם התשובה לדוגמה שצוינה כתשובה הנכונה הייתה ג' אבל הופיע הערת אזהרה שהתשובה היא בכלל ב', היו גם שאלות שלמרות שידענו מה התשובה הנכונה עליהם, בכל אופן נאמר לענות תשובה אחרת כי ככה זה במבחן הזה.
היה גם מבחן מעשי. המדריך הגיע עם אמבולנס. "לא יהיו פרוטקציות", הוא הזהיר, "לא באתי לכאן כחבר או כמתנדב מד"א. אני כאן כבוחן". אגב, הסיבה שהוא כן הגיע עם מדים של מד"א אולי בגלל שככה נחסכו ממנו שאלות בכניסה לבסיס הצבאי.
מבחן. כל אחד נהג 25 דקות סביבות רמלה לוד. הכבישים בעיקרון הכי מסובכים באזור. מרגיש שאנחנו נוסעים בתוך שטחי אש של חמולות, מזל שהוא ערבי, אם תהיה בעיה הוא יביא את המשפחה שלו. לי הוא נתן לעשות 3 חניות. הסתפקתי אם זה כי הוא מנסה להכשיל אותי או שמא הוא מתפעל עד כמה אני מיומן, או שאולי זה בכלל כדי לתת לי לתקן את הטעויות מהחנייה הקודמת.
בערך שעה אחרי המבחן קראו לכולם ונתנו תשובה, מלבד אחד - כולם עברו. לכאורה הכל נהדר, אז זהו שלא בדיוק. נכון לרגע כתיבת השורות, את הטירונות הזו סיימתי לפני מעל לחודשיים אבל בשביל להתקדם ולהיות נהג אמבולנס בפועל אני צריך להביא למשרד הרישוי טופס שסיימתי קורס חובשים. כבר הייתי פעמיים במשרד ההדרכה לבקש את המסמך, דיברתי עם כל מי שיכלתי. אומנם כתוב על הדלת שעות פתיחה אבל זה בגדר "פנייתכם חשובה לנו חחחחח...". יש לי תקווה להשיג את הטופס הזה דרך חבר שאמר שהוא מכיר אישית מישהי שתדפיס לי בראשון לציון, כשהוא ילך לשם הוא יסדר. אבל עזבו מד"א, זה כבר לסדרת הכתבות מיומנו של חובש.
בין ההכשרות של הטירונים מכיתה 3 שהתאמנו על איך להוציא ולזהות חללים ומה עושים עם כל החלקים, וההשתלמויות של כיתה 1 שתרגלו איך למנוע מהפצועים לעבור לקטגורית החללים, אנחנו נלקחים לסיורי למידה. לראות את האויב בעיניים.
נלקחנו לדרום, לבסיס פיקוד העורף בבאר שבע. "הטיולים לא בשבילינו, הם בשבילכם", הסביר לנו המ"כ. התחלנו עם דרשה, הרצאה, מצגת של אחד המפקדים שליט"א מהדרום. בין השאר הוא גם לימד אותנו למה מצדיעים ומתי מצדיעים. אז הנה כדאי שגם אתם תדעו:
מקור ההצדעה הינו בימי קדם, אז נהגו אבירים הרכובים על סוסים במפגשם להסית עם יד ימינם את מגן הפנים בקסדתם כלפי מעלה על מנת להזדהות אחד בפני השני, להראות שהם לא חמושים. שידיהם מושטות לשלום.
על פי פקודת המטה הכללי בצה"ל "ההצדעה הינה ברכת שלום צבאית. היא הדרך בה חולק חייל כבוד לחייל אחר. ההצדעה במהותה היא גם הביטוי הצבאי למתן כבוד למדינה (כולל מדינות זרות), לראשיה, לסמליה, לדגלה ולהמנונה". בישראל, בעת ניגון ההמנון הלאומי והנפת הדגל, מחויבים קצינים ונגדים על מדים להצדיע לסמלים אלו, תוך עמידת דום. נוסף על כך, מקובלת ההצדעה במעמד טקסי ורשמי לדרגות קצונה בכירות החל מאל"ם (אלוף משנה) ועד לגורמים ממלכתיים בכירים כמו ראשי מדינה ונשיאים, המחויבים גם הם להחזיר הצדעה.
חשוב גם שתדעו שלא מצדיעים בתוך מבנה ובזמן מלחמה אסורה ההצדעה מחשש שיזהו צלפי אויב מטרות קצינים בכירות. בנוסף אם יש מלא חיילים שמקבלים קצין בכיר רק ראש הקבוצה יהיה זה שיצדיע. כשבידי החייל נשק, ישתמש בהצדעה נוספת בפקודה הנקראת "דגל'שק"; במצב זה מוחזק הרובה עם שתי הידיים באופן מאונך לגוף. זהו, עכשיו אנחנו מוכנים לסיירת מטכ"ל.
תוך כדי ההרצאה, התפתח ביני לבין יוני ויכוח בלחש לגבי דרגתו של הדובר. התערבנו האם הוא סמ"ר, רס"ל, רס"ר, רס"מ, רס"ב, רנ"ג. או שמא בכלל סג"מ, סגן, סרן, רס"ן, סא"ל, אל"מ, תא"ל, או אלוף. כששהמ"כ חלאס הורה לנו לשתוק, יוני שאל אותו בלחישה "איזו דרגה הדובר?", וחלאס הגיב ואמר ליוני שיסתום את הפה. בקיצור, "זו דרגה שאנחנו לא מכירים", סיכם יוני.
נאמר לי שהיה חייל שנענש כששאל את המ"כ שלו האם סמג"ג זה ראשי תיבות של סגן מפקד גזר גמדי. מתברר שאין בכלל כאלו ראשי תיבות. לא שזה משנה לנו, אנחנו הטירונים נותנים אחד לשני תארים שנשמעים מכובדים מאוד.
בסיום ההרצאה אכלנו ארוחת צהרים על הדשא. פתחו לנו שעון של 25 דקות שזהו זמן מופלג לאכול, לשתות ולהתפנות וכמובן למנחה. "קצרה או ארוכה, מה שבראש שלכם", הורה המפקד, "רק שיהיה בתוך העשרים וחמש דקות". משם העלו אותנו לאוטובוסים אל אנדרטת החץ השחור.
אחרי 20 דקות נסיעה מצאנו את עצמנו בחזרה בבסיס. מתברר שזה באשמתנו וזה בגלל ששכחנו לנקות אחרינו. "כמה שמדברים אתכם על ערך הרעות אתם לא קולטים כלום!!! באיזו שפה צריך לדבר איתכם? עברית זו שפה שאתם לא מבינים?".
באזור האנדרטה נפגשנו עם מפקד טנק וצוות הטנקיסטים. כולם הצטלמו ברוב התלהבות עם הטנקים והטנקיסטים. היה מי שהתלונן על האבק בנעליים והממ"כ הרגיע שזה הכי קרבי שיהיה לנו בשלב ב' ושנרגע.
משם המשכנו אל תוך שדרות. אל בית חב"ד שדרות. המבנה דומה לבית המדרש בברוקלין או כפי שמכנים זאת החב"דניקים "בית רבינו שבבבל". רוב הציבור זורם עם העניין, נכנס בלי להתבלבל. אני כליטאי נכנס בלב כבד, לא משוכנע שלליטאי מותר להיכנס למבנה של הדת הכי קרובה ליהדות. במקום פורצת שירה אדירה ומרגשת של מנגינות חב"ד. איזה קידוש שם לובביץ.
מתחיל ויכוח ביני לבין חב"דניק עז נפש. המ"כ שלא ממש מבין מה הבעיה שלי עם חב"ד מנסה להבין מה הסיפור. אני מסביר לו שחב"ד זו דת שונה מהדת שלי. גם אני מתפלל ומאמין במשיח, אבל בשונה מהמשיחיסט, החיים שלי לא נעים סביב זה. אני לא מאמין שהרבי הוא המשיח, לא אומר יחי אדונינו 100 פעמים ביום, אין לי בית משיח, קייטנת משיח, כתבי הקודש וכולי. כשכמובן אי אפשר לזלזל באהבת ישראל ובמסירות נפש של החב"דניקים להפצת יהדות.
פתאום צעקה אדירה. המפקדים דורשים שנשתוק. המ"פ שוב שואג עלינו על אחוה, אך פתאום הפך את הצעקות לאיחולי מזל טוב לאחד החיילים שחגג יום הולדת. האמת שיוני בבוקר סיפר לי שהוא הביא באישור המ"פ עוגת יומהולדת רק שאני חשבתי שזה עוד אחד מהשקרים שלו. התערבתי אתו הבוקר שהוא משקר ואם הוא צודק אני יעשה מה שהוא רוצה... מתברר שהוא צדק. אכלתי אותה.
עולים למצפה. מנדי ריזל שמשמש במילואים קצין ההסברה של מחוז דרום מעביר תדריך. הדברים שלו מרתקים. הוא מספר לנו על הקסאם הראשון שנורה על שדרות, על מנהרות הטרור, על האיומים והחיים בשדרות. הוא מראה לנו על העמדות של חמאס ומצביע את המקום בו נהרג סגן אלוף דולב קידר בעת שהגן על תושבי העיר.
המקרה הזה מצמרר. הוא קרה במהלך מבצע צוק איתן. תצפיתניות דיווחו על תנועות חשודות במרחק של כמה מאות מטרים מערבית לעיר שדרות ובמרחק דומה צפונית לקיבוץ ניר עם. לקח זמן עד שהבינו שמדובר במחבלים עם קלצניקובים והיה בלבול מאחר והם היו לבושים במדי צה"ל.
בנתיים בגלל החשש מפני פגיעה בתושבי היישובים, החליט מפקד הגדוד, סגן-אלוף דולב קידר, זכרו לברכה, לנוע עם חבורת הפיקוד של הגדוד, להגיע למקום ולבחון אותו מקרוב. אל מפקד הגדוד הצטרף מפקד הפלוגה האחראית על הגזרה. כשהגיעו שני כלי הרכב אל מקום זיהוי המחבלים, נעצר רכב מפקד הפלוגה לתצפית כדי לבדוק את זהות הדמויות. סגן-אלוף דולב, זכרו לברכה, פעל מיד, הורה לנהג רכבו לעקוף רכב שחבר אליהם. טיל נגד טנקים נורה לעבר רכבו ולאחריו נורה טיל נוסף. סגן־אלוף דולב קידר ז"ל ושניים מלוחמיו ירדו מהרכב ונהרגו תוך ניהול קרב עם החוליה שכללה 10 מחבלים. איתו נפלו סגן משנה יובל הימן, רב סמל בכיר קסהון (דני) ביינסאין וסמל ראשון נדב גולדמכר. השם יקום דמם.
ראיתי תחקיר שנעשה על הקרב, מתברר שהיה ניסיון חטיפה של אחד החיילים, חי או מת. ועשו שימוש בנוהל חניבעל. כואב הלב כמה הסיטואציות קשות.
הדיבור על נופלים מעלה שוב את שאלת התרומה שלנו מול התרומה שלהם. ובדרך חזור מתחיל ויכוח אגרסיבי בינינו לבין עצמינו. דווקא אחד הטירונים החרדיים הצעירים תקף את ערך לימוד התורה ואת בחורי הישיבות שלדבריו "לא מועילים בכלום". אחד הפיקחים שבחבורה ענה לו שהחילונים שומרים על העם היהודי ואילו לומדי התורה שומרים על היהדות. "אם אנחנו לא נשמור על התורה ועל המסורת, תוך 3 דורות העם היהודי יתבולל בדיוק כפי שקורה בארה"ב. המציאות היא שכל מי שיש לו זיקה ליהדות וליהודים זה אחד שסבא שלו או אבא של סבא שלו היה שומר תורה ומצוות ואם 3 דורות לא שמרו, אז הנינים אין להם שום עניין ביהדות והם מתחתנים עם גויים ונגמר הסיפור. אנחנו שומרים על היהדות!".
"אז למה צריך כל כך הרבה בחורי ישיבות?", שאל דוד.
"תן לי לשאול בחזרה, אמר ישראל, "למה צריך כך כך הרבה צוללות? למה צריך כל כך הרבה חיילים? למה לוקחים את כל החיילים שיש באותו מחזור גיוס? אלא שאם כך אמרו המומחים בביטחון, אין לי מה להתווכח ולשאול. אותו דבר גם בתורה, מי שמחליט אלו המומחים בתורה, גדולי התורה שמבינים בזה. ואם הם החליטו שכל אחד שרוצה לשבת וללמוד יכול לשבת וללמוד, כי אם לא היהדות שאנחנו משמרים, לא היינו נשארים יהודים ואין לנו זכות קיום כאן".
מי שמתערב בויכוח הוא המ"כ החילוני שמסכים עם ישראל למרות שלדבריו הוא לא חושב שבלי החרדים לא נישאר יהודים, הוא מספר על המשפחה החילונית בה הוא גדל ולמרות זאת מחשיבה את המסורת והדת. הוא חושב שאי אפשר לגייס את החרדים: "הייתי אתכם יום וחצי וראיתי כמה אתם מסובכים על כל הראש, חשבתי שאני יודע מי זה חרדי וואלה אני כבר לא סגור על זה. אבל למה שלא תעשו שירות לאומי?".
ישראל מסכים אתו ואומר שזו דעת רוב הרבנים שצריך להתגייס או שירות לאומי כשמדובר בבחור שלא יושב ולומד. הוא מספר על אחיו שלא לומד או עושה שום דבר נורמלי, מבזבז את זמנו. "מילא היה אפילו עושה משהו חיובי כמו להתנדב במד"א כמו שאני עושה. שזה פתרון שמצאו הרבה שמחפשים אקשן, שמחפשים משמעות ועשיה. הבעיה היא שהורים שלי חוששים שאם הוא ילך לצבא הוא יתקלקל לגמרי, אני יכול להבין את החשש".
"ובמד"א אין קלקול?", מתערב אחד הרבנים הדתיים. זה שכל הנסיעה ישב שקוע בגמרא אך כנראה אוזניו נפתחו לשמע הוויכוח. "אתה רוצה סיפורים שאני מקבל? נערות ונערים מהבית כנסת ומהקהילה שלי שהתנדבו והיה היזק רוחני? כל דבר שהוא יציאה מהמסגרת המגוננת, הוא מתכון לקלקול". סליחה מכבודו אבל המתנדבים במד"א ובשאר ארגוני ההצלה הם לא בכירי עולם הישיבות. הם לא תמיד בעלי יראת שמים הכי גדולה.
"יש הרבה טונה בייגלים", הוסיף שלמה. והסביר על ההגדרה של חסידים מתלהבים שמנהלים את העולם עם צרורות של מפתחות. "נוסעים עם צ'קלקות ומתלהבים".
"לא יודע מה זה טונה בייגלים ולא רוצה לקטרג או להכליל", סיים הרב, "הרוב בוודאי עושים לשם שמים ואין ספק שעוסקים בהצלת חיים שזה דבר גדול מאוד. תחושת המילוי העצמי היא מה שגורמת לכל אחד לעשות את מה שהוא עושה, בין אם זה לשבת במסירות נפש ללמוד תורה, בין אם זה לצאת לעבוד או להתנדב. אבל אם אחיך נמצא בבית ומבזבז את זמנו, הקלקול שלו הרבה יותר גדול מאשר אם ילך לצבא. ההסתגרות וההתכחשות הזו, היא היא המקור לקלקול!".
לכל פרקי הסדרה >>
הצגת כל התגובות