יום אחרון לשבוע שעבר ברגע. היום אפילו המ"כ אמר שבמסדר נראינו לרגע כמו בני אדם. "רק שבשביל להיראות חיילים יש לכם עוד מה ללמוד. אני גם מאוכזב שהיום הגיע חייל בלי דיסקית", הוא אמר. "חשבתי שאתם כבר יודעים שזה עוד איבר בגוף וכמו שאתם לא שוכחים את היד בבית, ככה גם חיילים לא שוכחים חוגר ודיסקית". חוץ מזה הוא נהנה לראות שרובינו יודעים איך לחבוש כומתה ואיך להכניס את המכנסיים בתוך גומיות בשביל שנראה נורמלי.
>> למגזין המלא - כנסו
מה שהוא לא יודע זה שיש לנו בכוח חסיד גור שגילה לנו את הטריק איך מגלגלים את המכנסיים בתוך גומייה בשביל שזה יעמוד כמו שצריך.
התחילו קצת גם להרים (לפרגן) לנו. הגיע מפקד בית הספר, או אולי הוא בכלל ראש מנהלת החרדים. וואללה, אני לא סגור על מי זה. אני עסוק בלהגן על עצמי מההצקות של יוני. הוא דוחף לי את הכיסא מאחור ואני בתמורה מפיל לו שוב ושוב את הכומתה. יצרנו ספורט חדש למשוך לחיילים את הכומתה החוצה מתוך הכותפת ולתת להם שיסדרו בחזרה ושהפעם יעשו את זה "כמו בני אדם", שיעשו לנו כבוד.
בקיצור מדובר באדם די בכיר, דתי מזוקן ואיש חביב מאוד. לא הרים קול. שמתי לב שככל שהבנאדם חשוב יותר, ככה הוא פחות צועק. כלל לחיים. אחר כך היה שיעור עם ראש מכללת חרדים. סיפר על המסלולים השונים שיש לחייל החרדי. דיבר על הזכות שיש לנו ועל ההשקעה העצומה שצה"ל עושה בשביל שנשרת. "בניגוד למה שאנשים אוהבים לחשוב, לצה"ל אין שום כוונה לשנות אתכם והוא משקיע המון כסף ומשאבים בשביל שאתם תבואו". הוא מדבר על שאר המסלולים לחיילים צעירים ומדגיש שכל בחור שיושב ולומד תורה מקומו במסגרת מתאימה בצה"ל. "זו ערבות ואחריות שלנו לקחת חלק, או בלימוד תורה או בשירות".
אחד החיילים שואל אותו עד כמה זה משמעותי באמת השירות שלנו והאם כל מה שאנחנו עושים זה רק בשביל שצה"ל יראה מכסות ויראו גם חיילים חרדים ברחובות. הוא עונה בנחרצות שצה"ל מסתמך על המילואים שלו. צה"ל בנוי ממחזורים ובונה על אנשי המילואים גם לשגרה וגם לחירום. "המציאות הוכיחה שבמערכות קודמות גויסו כל אלו שעשו מסלולים קודמים כנהגי אמבולנסים ובנוסף בתקופות כמו בקורונה או במצבי משבר, פיקוד העורף הסתמך והשתמש בחיילים החרדיים".
חייל נוסף שואל: "למה במסדר הדגל שרים אחרי שירת התקווה גם אני מאמין?".
הוא לא בדיוק עונה לגבי השיר עצמו אבל רק אומר שזה רק מראה כמה הצבא עושה בשביל להתאים את עצמו גם לחייל החרדי שיתאים לרוח והצביון שלו.
"אז למה לא עושים שלב ב' גם לנשים חרדיות?", שואל עוד מישהו. הוא שאל ברצינות אבל כולם חשבו שזה מצחיק וצחקו עד שהמ"כ צעק ש"אנחנו לא בקייטנה ושזה לא מצחיק, שאף אחד לא יצחק בלי רשות כאן".
הוא לא היחיד שדיבר לפני כל הפלוגה. היו לנו הרבה הרצאות וזמני לימוד בכיתה. בסוף אחד השיעורים הארוכים היום ,נכנס יוני והודיע בקול כי "יש רוגלך ובורקסים". מלא חיילים יצאו לקחת מנקודת הפריסה אך לא מצאו דבר. "איפה בורקסים? איפה?", שאל דוד, ויוני ענה בתמימות שיש בהרבה מאפיות, צרכניות ופיצוציות, לא חסר. "אבל כאן בבסיס", סיים את העדכון, "עדיין לא מצאתי".
עכשיו הגיע מפקד בכיר. מפקד מהדרג הגבוה ביותר. איש מוערך מאוד. בדקו אישית כל חייל שאין עליו פלאפון או דרך להקליט והזהירו אותנו באלף אלפי אזהרות שלא נכתוב ונפרסם על כך מילה. "מי שיעז ולו לצייץ על כך, ייענש בחומרה". מזל שעכשיו אי אפשר להעניש אותי. אחד החיילים הדליק את ההקלטה במכשיר הפלאפון שלו וניסה להסתיר אותו, אך נתפס והמכשיר הוחרם לו כשההקלטה פועלת. הוא הונח יחד עם כל הפלאפונים בחדר המפקדים כך שיש לנו הקלטה של המפקדים מדברים ביניהם לבין עצמם. המ"כ מתלונן שהמ"פ לא נותן לו מספיק גיבוי ועוד כהנה וכהנה דיבורים על חיילים.
המפקד הבכיר מגיע. מדובר באיש מהציבור הדתי לאומי. אדם אמוני ממש ואולי על כן החשש של מערכת הביטחון ממנו. נתן שיעור באמונה. דיבר על אמונה בצדקת הדרך, אמונה באנשים ואמונה ביכולת. "מלבד אמונה חייבים מנהיגות ומה היא מנהיגות? ענווה! והאיש משה עניו מאוד".
"במלחמה מנצחים רק בזכות הרוח, לא בגלל הכוח". הוא סיפר על פלוגת מילואימניקים שבאחד הסבבים ברצועה לא הסכימו להיכנס לעזה, עד שהמפקד הוביל בראש וכולם אחריו.
הוא דיבר על התחכום שאנחנו חייבים. "רק בתחבולה אנחנו יותר טובים מהאויב", סיפק אמירה בשמו של אריאל שרון 'בכל פעם שנלחמנו בערבים בדרך שהם תיכננו את הקרב, לפעמים ניצחנו לפעמים לא. אך תמיד נלחמו. אבל כשהפתענו אותם הם השאירו נעליים וברחו'. "כשאתה חזק בכל מקום, אתה חלש בכל מקום, ולכן צריך לדעת איפה להיות חזק ואיפה גם להיות חלש. אתם חייבים להיות יוזמתיים. מי שחושב שמחכים לו טועה. זה לא עובד ככה. יוזמה וחתירה למגע. יוזמות באות מלמטה".
היה גם הרבה כאב ועצב. כשדיבר על החיילים שהוא איבד. על ההלוויות, על המשפחות. "אבל מעולם לא שלחתי חייל למשימה שלא הלכתי בעצמי, כך שהיה לי פנים לבוא ולנחם את המשפחות של החיילים שנספו כשהנגמ"ש בו היו עלה על מטען, כי אני הייתי באותה השיירה".
הוא סיפר המון על מבצעים ומקומות בהם היה, אני לא משתף כדי לא להסגיר אותו אך פסגת דבריו הייתה בסוף כשסיפר על הקשר עם גדולי הדור ועל המלחמה הרוחנית שהוא הפעיל כעזרה למלחמה על הקרקע: "דאגתי שבכל הישיבות יתפללו!".
בהמשך היום התחלקנו לקבוצות. החובשים שהלכו לכיתות ריענון מידע והכשרת נהגי אמבולנסים ושאר החברה שהלכו לאנוח - ומטרתם זיהוי חללים. משיחות אתם הם לא היו מאושרים כל הזמן, זה לא קל ללמוד על זיהוי חללים והתמודדות עם אסונות רבי נפגעים, כשאתה זה שצריך לטפל בגופות ובבני המשפחה.
אבל יש שיודעים איך להתמודד עם הלימודים. כמו ישראל שכל יום היה הולך לביקור אצל החופ"ל (החובש הפלוגתי), הוא ידע שכנראה אסור למ"כ לשאול אותו למה הוא צריך חובש ורק ביקש לראות חופ"ל מהסיבות השמורות עמו. כך שכל יום הלך וניהל שיחות עם החובש, על החיים ומשמעות החיים, על פוליטיקה וכלכלה ועל חרדים וחילונים. "החופל זרם לדבר איתי רבע שעה ואני ניצלתי רבע שעה מלדבר על גופות". על הדרך הצליח למשוך לביקור בכוורת וחזר לכיתה עם כוס ברד צבעונית ומתוקה ממים גנובים.
לסיום השבוע הראשון הביאו את המ"פ בכבודו ובעצמו. הוא ביקש מכל שאר המפקדים לצאת. "אני רוצה לדבר אתכם מלב אל לב", אמר וביקש לשמוע אותנו. באמת פתחנו את הלב. הודינו על הזכות, על הדאגה והטרחה של הפיקוד ועל הזכות לשרת. מי שירות משמעותי יותר ומי פחות. אבל היו גם תלונות. אחד החיילים התחיל לספר שהוא לא ידע לתוך מה הוא נכנס, חשב שישתחרר כל יום מוקדם ובפועל הוא לא רואה את הילדים שלו בכלל. "הבן שלי הקטן לא רוצה לדבר איתי ועושה לי ברוגז על זה שנעלמתי", סיפר ופרץ בבכי.
חיילים נוספים מספרים על כך שהם לא יכולים לממש את הכוכבים שיש להם בחוגר, מדובר בכ-200 שקל לקניית הלבשה תחתונה שנמצאים בכרטיס החוגר רק בשביל להשתמש בהם צריך לקבל הודעה ויש להם מכשיר כשר או שהטלפון שלהם לא מעודכן. "בשביל לעדכן את המספר, צריך ללכת לשלישות (מזכירות) שנמצאת כאן בבניין. רק שאסור לנו ללכת אליהם, אז איך נסדר את זה?".
יש גם את נושא תשלומי המשפחות. יש בין החיילים כאלו שיש להם הכנסה נמוכה וזכאים לעזרה. מדובר על חלק קטן מהקבוצה, אבל כאלו שזה מאוד קריטי להם. "אני מורה בתלמוד תורה", מספר אחד החיילים, "עשו לנו מפגש זום ובו הביאו מישהו שידבר ויסביר על הזכאות. אני השגתי ממלא מקום בשביל להשתתף במפגש. הסכום הזה, שהוא בסביבות אלפיים או שלושת אלפים שקל זה קריטי עבורי. עכשיו אני מבין שיכול להיות שלא נקבל ושגם במחזורים קודמים לא קיבלו".
גם אני מבקש את רשות הדיבור. אני מודיע שהייתי מתגייס גם אם התנאים היו קשים יותר ולא הייתי מקבל גרוש ובלי שהיה מותר לנו טלפונים בכלל. אז למה שההוא במנהלת יגיד לי שלא תהיה לי בעיה לעבוד ולהשתחרר אם אצטרך? הם כל כך נואשים לגייס אותנו שהם יגידו הכל בשביל שנבוא?
מתחיל רחש בחש, הציבור בגדול מסכים איתי. יש רק כאלו שאומרים שזה טעות בכלל לעלות את הנושא הזה. "בסוף מרוב דיבורים על תשמש, עוד ישמע כאילו אנחנו מתגייסים בשביל הכסף", אומר אחד החיילים החשובים שבחבורה. מדובר באדם שדבריו נלקחים ברצינות, הוא תלמיד חכם רציני ומרצה למחשבת ישראל. "אם אתם שואלים אותי, אין לנו זכות דיבור. הצבא הסכים לגייס אותנו בגיל מבוגר, לשירות קצר מאין כמוהו, אז אנחנו צריכים להגיד תודה ולשתוק. אל תקחו את הנושא השולי הזה ותעשו אותו לחזות הכל. איבדתם פרופורציה. הרעש שאנו מייצרים סביב מה יוצא לנו מזה - להבדיל מדיבור על כך שזכינו להצטרף לעם ישראל ולתרום ולו באופן סמלי - מביך".
על דבר אחד לא היה חולק, התלונות והטרוניות זה חלק מהזכות של כל חייל. זה חלק מהחוויה וזה חלק מהכיף. "כל החיילים עייפים ושבורים", סיכם דוד.
המפקד שישב והקשיב לכל הטרוניות רק הגיב ש"הכל בטיפול". יוני שיושב לידי קורץ לי בעין ואומר: "אמרתי לך שהכל בטיפול, תהיה רגוע".
מאז, כל בעיה, תלונה או אפילו סתם שאלה שאחד החיילים היה שואל. למשל, איפה השירותים? אני או יוני היינו עונים לו ש"בטיפול".
פשוט עושה את החיים קלים יותר.
המשך יבוא...
הפרקים הקודמים >>
- "אתה זורק עלי?!", צרח המפקד | טוראי חרדי בצה"ל משחזר את הטוב, הרע והמכוער
- להחליף בגדים 6 פעמים ביום ובקבוק מים במקום נשק | מיומנו של טוראי חרדי, פרק 2
- רוח צה"ל: מסדר בצל, סיכת שבת ושושנת הבריח | מיומנו של טוראי חרדי, פרק 3
- המטווח הראשון של החיילים החרדים והכומתה שלא שווה כלום | מיומנו של טוראי חרדי, פרק 4
הצגת כל התגובות