שלום, אני יהודית (38) אחות של שולי (38) הגדולה ממני בכמה שניות. גרים באשדוד.
אנחנו תאומות.
>> למגזין המלא - כנסו
הקשר שלי עם שולי, תמיד היה חזק. הייתי מרגישה אותה, ובמקרים מסוימים יודעת מה עובר עליה על פי הרגשות שלי. בכל שבוע ביום רביעי, היינו יוצאות יחד לטייל, לשוחח, פשוט להיות יחד. זאת הייתה רמת קשר עמוקה מאוד.
שולי הייתה בחורה מאוד איכותית ואצילית, ערכית ומכובדת, ושומרת על הופעה נאותה ומקובלת. עם סיום לימודיה בסמינר, התקבלה לעבודה בתחום החינוך והצליחה בה.
אני לעומתה, הייתי קצת בוחנת גבולות, מודרנית, מעודכנת, ואחת שיודעת יותר מה קורה בעולם. היינו במידה רבה משלימות האחת את השנייה, כך שאצל כל אחת מאיתנו האיזון היה מושלם.
זה קרה כשהיינו בנות בגיל 18 וחצי. יום אחד, שולי חזרה מהעבודה באיחור משמעותי, משהו שלא קורה, ומשהו שאם קורה אני אמורה לדעת עליו. היה לי מאוד קל להרגיש, שהיא מסתירה משהו...
שולי נאנחה ונכנסה לחדר.
באותו הלילה, קמתי בשעה 01.30 בהפתעה, ואני שומעת את שולי משוחחת בטלפון. מעולם שולי לא דיברה בטלפון ככה בחדר בשעה מאוחרת, בשביל זה יש מרפסת וערסל.
יומיים אחר כך שוב זה קרה: אני מתעוררת בפתע בשעת לילה מאוחרת, ושולי משוחחת בשקט. זה כבר היה נראה ממש "שלא ישמעו". בבוקר, היה ניתן לראות בבירור: על שולי עובר משהו מוזר.
והנה הגיע יום רביעי אחה"צ, הזמן שלנו שאנו יוצאות יחד. שולי התקשרה לעדכן אותי שהיא לא תוכל להצטרף אליי. "אני צריכה לעשות כמה סידורים בירושלים", אמרה. זה לא היה נראה נורמלי.
באותו יום רביעי בלילה בשעה 12.00, שולי נכנסה הבייתה בַּלָּאט. הוריי נמו כבר את שנתם, ואני חיכיתי לשולי על הספה, מבינה די ברור ששולי נמצאת במצב לא רגיל, מספיק מרגישה אותה בכדי להיות בטוחה בזה.
שולי התיישבה על הספה, מהורהרת ומוטרדת, ואני שאלתי:
"שולי, אני לא רוצה לחפור לך, אבל אני רק רוצה שתדעי, שאם יש לך איזה משהו לספר, אז את חייבת לבחור מישהי לספר לה על זה. את מבינה אותי? זהו... אני לא מדברת על זה יותר, סליחה אם הייתי פולשנית".
העיניים של שולי אמרו הכל. היה ניתן להבין שעובר עליה משהו שהיא לא תכננה ולא ציפתה שיקרה, והשתיקה ששלטה בה, הוכיחה את זה. אחזתי את ידה, מבלי יכולת להוריד את העיניים ממנה, מביטה בה במבט צועק של 'אני כאן בשבילך, ספרי לי כבר'.
הדמעות זלגו להם, הן היו דמעות שמספרות את הקושי לספר, אבל יחד עם זאת את הרצון הגדול לפרוק כבר את החודש האחרון הזה. היא נרגעה מעט והחלה מגוללת את הסיפור שלה.
היא סיפרה שהיא נסעה לפני חודש לירושלים, עלתה לאוטובוס והתיישבה. לאחר חצי שעה בערך, ניגש אליה בחור בעל חזות חרדית, וביקש ממנה שיחת טלפון. היא נתנה לו את פלאפון, הוא ניסה להתקשר, מאחר שלא ענו לו, הוא הודה לה והחזיר לה את הפלאפון חזרה.
לאחר כמה שעות כשהיא חזרה מירושלים לאשדוד באוטובוס זה קרה, הפלאפון שלה צלצל ממספר לא מוכר, מעבר לקו היה קולו של בחור צעיר שביקש שלא לנתק הוא רק רוצה לשאול שתי שאלות סקר קצרות. לשולי לקח זמן להבין את התרמית, היא עדיין לא הצליחה להבין מי הוא. היא אמרה לו שהיא לא מעוניינת.
מה שקרה בעצם, שהבחור שביקש ממנה את הפלאפון באוטובוס בהלוך, עבור שיחה שהיה צריך, הוא בעצם חייג למספר שלו עצמו, וכך בעצם השיג את המספר של שולי באלגנטיות מוחלטת.
הוא לא וויתר והמשיך בלהט: "רגע רגע רגע, אני חייב לספר משהו... זה אני שביקשתי ממך את הטלפון באוטובוס", הוא אמר בכנות. "אני רוצה רק לומר לך משהו: את פשוט נסיכה אמיתית, ואני ידוע שלהשיג שידוך כמוך, זה חסר סיכוי מבחינתי. את יכולה עכשיו לנתק, זה בידיים שלך, אבל אם זה השידוך שלך, זה לא יהיה חכם כל כך".
שולי סיפרה שהיא ביקשה ממנו שלא יתקשר אליה יותר, וניתקה. אבל כבר ביום שלאחר מכן, הוא לא הרפה. הוא יצר קשר שוב והסביר לה שיש המון שידוכים ש'נופלים דווקא מהשטויות האלו'. הוא גם דיבר בטוב טעם על העניינים העומדים ברומו של עניין... והביא מקורות בנושא. היא סיפרה שהוא הִרְבָה לפרגן לה על האישיות ועל הקסם המיוחד שלה, ובכדי להיות ברור יותר, גם על המראה שלה.
שולי נכנעה, ומאז החל בניהם קשר שהיה נראה קשר תמים ורציני.
היא החלה לדבר אתו בשיחות טלפון, אותן שיחות שאני ראיתי אותה משוחחת בלילות בחדר. עם הזמן הוא ביקש להיפגש כמו כל בחור שנפגש עם המשודכת שלו. גם זה קרה, הם נפגשו ונפגשו ונפגשו. ששאלתי את שולי האם הכל היה לפי ההלכה, היא אמרה שלא, והוסיפה: "אבל היה לו פה מספיק חזק בכדי לא לתת לי לעזוב".
"גם עכשיו", היא אמרה בכאב, "אני חוזרת מפגישה אתו". ופרצה בבכי.
זו הפעם הראשונה שראיתי את אחותי כל כך מיוסרת וחסרת אונים. הבנתי שהכאב הגדול שלה הוא, שהיא כבר שם, במקום הזה. איך היא הגיעה לשם? איך אחת כמוה יכלה ליפול? זו היה רגע של שפל מבחינתה, וראיתי כאן בקשת עזרה ברורה, לפני שהמצב יהיה גרוע יותר.
לאבא שלי לא רציתי לגשת, לא היה לנו קשר ברמה של לדבר אתו על זה, ותיכף נחזור לזה. אז הלכתי ליואבי. יואב הוא האח הגדול בבית, והוא בעצם היה החבר הכי טוב שלנו. מאז נישואיו הרגשנו את החלל העצום שהשאיר. דיברתי אתו, סיפרתי לו את הרגעים הקשים של שולי, אבל הוא דווקא התלהב מהרעיון ולא מיהר להוריד את הסיפור.
"את התחברת אליו, את רוצה אותו?", הוא שאל את שולי, והיא: ענתה בשלילה. יואב שאל אותה מדוע, והיא אמרה את המילים הבאות: "אני רק חושבת אם אני מבררת עליו עכשיו, ומישהו מספר לי עליו את מה שאני סיפרתי, איך הייתי מגיבה?! עזוב יואב, הפרטים עליו לא משהו...". אבל יואב לא עצר, והמשיך לשאול: "ואם מישהו יברר עלייך ויספרו לו את זה, מה הוא יגיב?", אבל היא לא התבלבלה וענתה: "אני עצרתי את זה, אני ולא הוא".
עד עכשיו אני מתרגשת מהמילים שלה, מהרגעים המרטיטים הללו שהיא יצרה. היא הייתה יכולה להמשיך ולטפח את זה, אבל היא בחרה דווקא להראות לי שקשה לה, ויש לה קושי רק לפתוח את זה. איני מתיימרת לפרגן לעצמי, אבל אילולי הקשר הטוב שהיה לי עימה, לא יודעת איך זה היה נגמר.
תמיד ידעתי, שאצל בנות יש פחות סיכונים בעניינים הללו, אמנם צריך לשמור עליהן, אבל לחשוב שיקרה משהו כזה, זה באמת רחוק, ובצדק. אחרי הכל הן בבית יותר, תחת העיניים של ההורים, בפרט אצלינו בבית היה ברור כל כך הנושאים הללו, ואם היה צריך לחשוש, זה על האחים שלי המתבגרים הנמצאים בישיבות הגדולות. בישיבה הבחור נמצא בהתמודדויות גדולות, ולימוד התורה הוא הדבר הגדול ביותר שמחזיק כל בחור ישיבה. אבל מספיקה ירידה אחת במוטיבציה, וכבר הסיכון עולה פי כמה וכמה בפרט בעניינים הללו.
• • •
כעת כאישה בוגרת יותר, הצלחתי להבין כמה נקודות מהתקופה ההיא של אז.
מאז ומתמיד הקשר שלנו עם אבא היה קשר מאוד ענייני וברור. אבא אמנם היה איש עם לב ענק, אבל יחד עם זאת הוא תפס מקום של כבוד ויראה בבית. ודווקא בגלל שהיה טכני ומופנם כל כך, הוא גם לא ידע לפרגן, לתת מילה טובה או סתם לשבת איתנו הבנות לשיחה טובה.
מבחינתי זו הייתה סיבה מספיק טובה לשולי, למצוא מקום דווקא שם, אצל הבחור הזה. כי דווקא בגלל שהדמות האבהית (הגברית) בבית הייתה שקטה ולא ידעה לפרגן ולשמור אותה קרוב אליו, היא מצאה את הרגש הזה אצל הבחור ההוא. נכון שזה לא יכול לקרות כל כך בקלות, אבל מספיק משברון אחד קטן בכדי לגרום לזה לקרות.
כן, לפעמים זה נראה שהכל ברור כל כך, ומה כבר ניתן לחדש לילדים שלנו שאנו נותנים להם את הנשמה כל כך, וכי הם לא מבינים שהם מדהימים ומיוחדים? הכי מתוקים בעולם? אבל לא, אני חייבת תמיד שכולם ירגישו שיש להם מקום של אהבה וכבוד בלב שלי.
עכשיו שיש לי בנים ובנות מתבגרים, אני ובעלי מקפידים לומר לכולם את המילים החמות, את המגע והחיבוק שצריך מבלי לעשות חשבונות. החוסן שהם מקבלים מכך שווה עולם, ויוכל לעזור להם להרגיש את המקום שלהם הבטוח כל כך בלב שלנו.
אל תהססי לחבק את ילדייך הבוגרים ולהראות להם חיבה. אל תהסס לפרגן לבנותיך על הקסם האישי ועל הופעתם החיצונית המדהימה. תעשו את זה ממקום אמיתי ובטוח, זה ישמש להם כ'גְּרוּשׁ לבן ליום שחור' שחלילה ויגיע. כי אם בבית שלהם, במקום הכי בטוח להם, אין את הרגעים הללו - חלילה שיחפשו זאת במקום אחר. הם גם ילמדו לפרגן, לשבח את האחר, לתת מקום של כבוד גם להצלחות שאינם שלהם.
תנסו את זה, זה עובד.
הצגת כל התגובות