לפני תקופה ארוכה פגשתי יהודי יקר וכך הוא סיפר לי: המושג של אדם 'קשה יום' זה אני. אני עובד מאוד קשה לפרנסת משפחתי.
>> למגזין המלא - כנסו
בשעת בוקר מוקדמת אני קם, אץ רץ לטבול במקווה ולהתפלל במניין ומשם היישר לאוטובוס הקרוב על מנת להגיע בזמן לעבודתי.
אני עובד עבודה פיזית קשה ומייגעת, כאחראי על קו אספקה של מוצרים. בכל יום אני סוחב ומרים חפצים כבדים.
אין לי כמעט דקה לנוח. אני חוזר הביתה מאוחר, בסביבות שבע וחצי בערב, בקושי מספיק לראות ולנשק את ילדיי הקטנים.
גופי כואב ודואב אחרי יום של מאמץ פיזי. בקושי אני מצליח להתרכז בשיעור הדף היומי ולאחריו אני כבר ממוטט לגמרי. אני מדבר קצת עם אשתי, קורס למיטה ובתוך שנייה וחצי נרדם. וכך למחרת וחוזר חלילה.
יש לי אליך שאלה: 'למה כל קשה לי, למה לא יכול להיות לי קצת יותר כסף - לפחות כמו אותו פלוני?' ונקב בשם של אדם עשיר מפורסם שנמצא בקהילה אליה הוא משתייך.
תראה איזה חיים יש לו. אני לא אשקר לך אבל אני ממש מקנא בו. אני יודע שהוא יוצא עם אשתו לטיולים, מסעדות, ונהנה ממנעמי העולם הזה. ובעצם מה חסר לו!
קצת רווחה כלכלית לא תזיק לי", הוא סיים בעצבנות.
כשהוא רק הזכיר את אותו שם של היהודי העשיר ואיך הוא מקנא בו, אמרתי לעצמי במחשבה: "לו הוא היה יודע איזה חיים יש לאותו עשיר, לו הוא היה יודע עם מה הוא מתמודד, הוא ממש לא היה רוצה להיות כמוהו וגם לא לקחת את כספו".
כן, כן, אותו יהודי עשיר - ואת זה הוא כמובן לא ידע - הוא מגיע אליי. בגלל הקשיים בחיים שהוא מתמודד איתם...
את זה הוא לא ידע - שאשתו של אותו עשיר הולכת פעמיים בשבוע לטיפול בדיאליזה בבית חולים כבר מספר שנים, וכתוצאה מזה היא נכנסה לדיכאון קשה.
פעם אמר לי אותו עשיר: "כולם חושבים שאני מאושר ושמח, אבל אף אחד לא יודע מה באמת מסתתר מאחורי המסכה שלי".
לפעמים אני פוגש אנשים והם אכולים מקנאה: "למה יש לאחרים כך וכך, ולעומת זאת הם סובלים כך ויש להם כך?!"
והם מביאים לי דוגמאות מכל מיני אנשים מסביב.
אבל מה אני אגיד לכם העולם הזה זה שקר ובלוף. מגיעים אליי אנשים מכל הסוגים עשירים מפורסמים, ואנשים רגילים שלא מוכרים לכל העולם ואשתו.
המפורסמים, כולם מכירים אותם ומדברים עליהם, ומטבע הדברים הקנאה מבצבצת, אבל את ההתמודדות שלהם אף אחד בעולם לא יודע.
אחד מתמודד נפשית, אחד מתמודד עם בן זוג קשה, אחד מתמודד עם ילד בעייתי, אחד מתמודד עם בעיה בריאותית.
לכל אחד יש את הפעקל'ה שלו, את ההתמודדות שלו בעולם הזה ואי אפשר לברוח מזה.
כתוב בספר איוב (ה', ז'): "אדם לעמל יולד", אי אפשר לברוח בעולם הזה מהתמודדות וקשיים, גם כשנראה שהשני נהנה וחוגג את האמת כולה אתה לא באמת יודע.
תמיד תמיד צריך לחיות עם אמונה חזקה בבורא עולם שזה התיקון שלי וזה הכי לטובתי, וכל מה שאני עובר בעולם הזה זה לטובת תיקון נפשי רוחי ונשמתי לנצח. העולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא.
אל תרצו להיות מישהו אחר, תאמינו לי אחרי כל כך הרבה שנים שראיתי כה הרבה סוגים של אנשים לעולם אל תאמינו למה שאתם רואים מול העיניים.
כי הכול זה שקר. אנשים בחוץ רק יראו מה טוב להם ואת ההצלחות שלהם, אבל אף אחד באמת לא יספר לך מה הוא עובר בחייו הפרטיים.
כמובן שאפשר וחובה לבקש מבורא עולם כאשר אדם נקלע לבעיה מסוימת, אבל לשחרר את הנפש ממה שיש לשני ואיך השני, זה לא שחרור אלא ההפך הגמור.
במסכת אבות (פ"ד משנה כ"א) נאמר: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם".
אל תרצה להיות מישהו אחר או את מה שיש לו כי אם אתה רוצה את מה שיש לו אתה צריך לקחת את כל החבילה שלו.
נאמר בפסוק: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שמות כ' י"ג).
שואל המגיד מישרים רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: מדוע אחרי שמפרטת לנו התורה – בית, אישה, עבד, אמה, שור, חמור, כוללת התורה: "וכל אשר לרעך". אפשר לכתוב או את הפרט לחוד או את הכלל לחוד?
ומתרץ: כי כשהתורה מצווה את האדם ב"לא תחמוד", אין היא מתכוונת שלא תחמוד רק את ביתו המרווח ומכוניתו הנוצצת, אלא אל תחמוד גם את כל מה שיש לרעך – כולל הצרות!!!
אדם לעמל יולד לא יעזור כלום לאף אחד בעולם הזה. כל אחד בעולם הזה אחד פחות אחד יותר כל אחד ואחד מתמודד עם קשיים בעולם הזה.
גם אם נראה שבחוץ הכול נוצץ, העולם הזה זה עמל זה התמודדות. והשאלה היא האם קיבלנו את הכול באמונה ובשמחה ולקחנו את הכאבים שיש לנו וקשרנו אותם להשם יתברך, ואנחנו חיים באמונה שלמה שהכאבים והייסורים זה ממנו ומחמתנו או שמא ח"ו לא.
אני מכיר אנשים עשירים גדולים מאוד ואין להם שלווה וכמו שאמר המן: "וכל זה איננו שווה לי".
עשיר אחד שפגשתי אמר לי: "כולם מדמיינים שאני מאושר, אבל אנשים לא יודעים שכל הזמן אני בלחץ על הכסף שיש לי. יש לי חרדות שאולי יום אחד אני אפשוט את הרגל ואשאר בלי כלום".
רק דבר אחד יכול לתת מרגוע לאדם זה האמונה שמה ששלי שלי ואגורה שחוקה שלא אצלי לא שייכת לי, וכל מה שאני עובר בעולם הזה זה הכול טוב בתכלית הטוב שרק יכול להיות.
ולדעת שהשם יתברך משגיח עליך ואוהב אותך וכל מה שאתה עובר בעולם הזה זה בדיוק ובדיוק הכי טוב רק בשבילך, ואם היית מישהו אחר או שהיה לך מה שיש לשני זה לא היה לך טוב לטוב התכלית שלך.
ואם נלמד להסתכל על כל הטוב שכן יש לנו ולהודות עליו נרגיש עשירים ובריאים, ונדע להכיר בכל הטוב הזה שאנחנו לא שמים לב אליו בגלל שתמיד אנחנו רוצים משהו אחר שלא שייך לנו.
נ.ב. כתבתי כבר את הסיפור הזה בעבר, אבל אין כמוהו מתאים למאמר זה.
מדי יום חלף אריה לייב, שואב המים הקשיש ליד בית המדרש כשעל כתפיו דליי המים. בכל פעם שרבי ישראל הבעל שם טוב ראה אותו, הוא היה שואל לשלומו. בדרך כלל הוא היה משיב: "ברוך השם, תודה לקל", וממשיך בדרכו.
אך יום אחד הייתה נסוכה ארשת עצבות על פניו של שואב המים. "רבי, נחמד מצדך לשאול לשלומי. אך איך אני מרגיש? לא טוב! יום יום אני סוחב דליים כבדים. גבי כואב, אני הולך ומזדקן, אתה יודע... מגפיי מהוהים, אך אין לי כסף לחדשים. משפחתי גדולה. המשא גדול מדי. ילדיי זקוקים לאוכל, לנעליים ולבגדים. הבתים החדשים בקצה העיירה רוצים עוד ועוד מים, אך הם בנויים על גבעה והמים כל-כך כבדים, אני עייף..." ובאנחה כבדה הוא הרים את דלייו והלך משם, גורר את רגליו, גבו עקום וכתפיו שחוחות. הבעש"ט לא אמר דבר.
כמה ימים לאחר מכן, עמד הבעש"ט עם תלמידיו ליד בית המדרש ושוב עבר לו שואב המים. "אני שמח לראותך, אריה לייב. מה שלומך היום?"
שואב המים עצר מלכת ופניו קרנו. "ברוך השם, רבי, שלומי טוב. יש לי עבודה ואני יכול לפרנס את משפחתי. התברכתי במשפחה גדולה, כל כך הרבה ילדים מתוקים... אני מאושר שאני יכול לקנות עבורם אוכל ולשלם את שכר הלימוד. הבתים החדשים שנבנו לאחרונה על הגבעה רוצים עוד מים, וזו הכנסה נוספת עבורי. ברוך השם! אלוקים מטיב עמי!"
הבעש"ט חייך ובירכו בכמה מלות עידוד. שואב המים הרים את דלייו הכבדים והלך לדרכו, והמים שבדלייו שיקפו את אור השמש.
תלמידיו של הבעש"ט לא הבינו. מדוע שואב המים הקשיש שמח לפתע באותו זוג מגפיים מהוהים ובאותם דליי מים נושנים?
הביט הבעש"ט בתלמידיו. "האם שמעתם מה אמר אריה לייב זה עתה? הוא אמר: 'ברוך השם, תודה לא-ל', הוא יודע שהכול מבורא העולם. לפני כמה ימים הוא שכח זאת ולכן היה מדוכא. אפילו כשהמצב קשה, תמיד יש על מה להודות ולשבח את האלוקים! אם רק מכירים בכך, כבר מרגישים טוב יותר.
דלייו של אריה לייב כבדים היום ממש כפי שהיו לפני כמה ימים, והוא עדיין עני, אך נקודת המבט שלו השתנתה. עכשיו הוא רואה מה חשוב ומה לא חשוב, והוא יודע מי נתן לו את הכול. לכן הוא שמח ומאושר".
מהסיפור הזה אפשר אולי ללמוד שהאושר זה בראש זה במחשבה אתה יכול להיות שואב מים וביום אחד להיות האיש הכי עצוב וביום השני להיות האיש הכי מאושר שיש כי רק שינית את החשיבה שלך. חשבת באמונה, חשבת מה כן יש לך בחיים, חשבת על השם יתברך.
שבת שלום ומבורך
לתגובות: machon.rot@gmail.com
הצגת כל התגובות