אל תדחפו לנו את הראש למים // יוחנן בלייך

יוחנן בלייך (צילום: שלום קורן)

מכירים את הפתגם "אפשר לקחת את הסוס אל המים, אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות"?

לפני שנחליט על מה לא להסכים, בואו ונבהיר על מה אנחנו כן מסכימים: המאבק בנגיף הקורונה הוא מורכב, קשה, דורש הסברה ומידע נגיש, דורש מערכת בריאות מתפקדת, ודורש שיקול דעת מעמיק בצמתי קבלת ההחלטות.

על מה עוד אנחנו מסכימים? הנה: נגיף הקורונה הוא לא נעים בכלל לחלק גדול מהאוכלוסיה, ואף עשוי להגיע לסכנת חיים בקרב קבוצות מסויימות.

אז איפה המחלוקת?

מאז הבליח אורו המפוקפק של הנגיף הזה לתוך חיינו, עשתה ממשלת ישראל מאמצים ניכרים להסביר לציבור, בהתאם למידע שהיה מצוי בידיה, על הנגיף - ואיך מתרחקים ממנו. הושקעו עשרות מיליונים בקמפיינים פרסומיים, כולל רכבים עם רמקולים וחתימות רבנים בשכונות חרדיות.

עכשיו, הסוס - שזה אנחנו - הובל אל המים. בידינו כל המידע, אחוז החיוביים, מקדם ההדבקה; לכולנו ידוע על אנשים שנפטרו מהנגיף - אולי אפילו במשפחה, לא עלינו ולא עליכם. אין אדם בארץ שאינו מודע לעקומת התחלואה, לטרנד המוטציות ולחיסונים (שאגב, מי שעוקב כמוני אחרי מדינות העולם, יבין שהפרוייקט שעשתה ישראל בעניין הוא מדהים).

ועדיין, כולנו ראינו את תמונות ההתקהלויות - בכל הארץ, ולמעשה בכל העולם. חרדים וחילונים, גברים ונשים, צעירים וגם בני קבוצות הסיכון - רבים מכל אלו מתקהלים. רבים מכל אלו מגיעים למוכנות נפשית לקחת את הסיכון.

קראתם נכון: קשישים, חולים, ורבים מבני קבוצות הסיכון - משתתפים באירועים, מפרים סגרים ועוברים על ההנחיות.

כל אלו מודעים לסטטיסטיקה. יודעים שזה מסוכן. יודעים שהם יכולים להיקנס (תיכף נגיע לקנסות) ושהם אף יכולים להגיע לבית החולים - ועדיין מחליטים שעדיף להם לשמור על אורח החיים שלהם.

בין 'מפרי ההנחיות' - הקבוצה ששמה נישא בזעם ובזלזול - נמצאים גם ניצולי שואה שמרגישים ששנותיהם האחרונות עולות בעשן; מבוגרים שבדידותם מסוכנת לא פחות מקורונה; תלמידים שחוסר המסגרת שלהם עולה לכדי נזקים נפשיים ארוכי טווח.

כל אלו מפעילים שיקול דעת - לעשות את כל מה שהם יכולים על מנת לחיות בצל הסיכון למות, ולא לוותר על החיים לחלוטין.

זה לא סותר את העובדה, שיש רבים שמפחדים מהקורונה ברמה כזו שהם מוכנים לוותר על דברים רבים עד לזמן לא ידוע. צריך לכבד את החלטתם, הם מקריבים הרבה - אבל סומך עליהם שקיבלו את ההחלטה הנכונה עבורם.

אבל זוכרים שקראתי לנו סוס? אז זהו, שפעולות האכיפה, ברובן - דוחפות את ראש הסוס אל המים כדי שישתה בעל כרחו. ולא תמיד הסוס רוצה לשתות, לא תמיד זה טוב עבורו. זו הסיבה שאני נגד העלאת הקנסות למפירי הנחיות הקורונה.

ישאל השואל: אולי אתם לא רוצים לשמור על ההנחיות, אבל מה עם 'חב לאחריני'? אתה מזיק לאחרים!

אענה בכמה מילים: קודם כל, לכפות ולהכריח - אני לא מכיר מקרה בו זה באמת עבד. הרי אלו ששומרים על ההנחיות - לא באמת צריכים את האכיפה; ואלו שלא שומרים - פשוט מוצאים דרכים מצויינות לעקוף אותה.

בנוסף - אני חושב שטוב היה אם פיקוד העורף ומשרד הרווחה, לצורך העניין, היו מתמקדים בקבוצות הסיכון (שינוע מזון לבתים, תמיכה נפשית, פתרונות טכנולוגיים). סביר להניח שניתן היה לשחרר את שאר המשק.

אבל בדיוק כמו בסגרים, שבהם הערים היו תחת מצור אך חולים לא פונו למלוניות, למדינה נוח לתת את המכה - אבל לא את הפתרון. ועוד לא דיברנו על עניין חוסר האימון החרדי - המוצדק - באכיפה, לאחר שהוכח שוב ושוב שהמשטרה היא מערכת שלא מתאימה למגזר החרדי, לילדים, לאוכלוסיות חלשות.

אני מאמין שתפקיד המדינה להתמקד בהסברה, בסיוע הומניטרי לקבוצות הסיכון שבוחרות להישאר בבית, בתגבור מבצע החיסונים. לא בדחיפת הראש שלנו למים - זה אף פעם לא נגמר טוב.