זכורני בימים של קיץ, תוך שהוא שואף-נושף-שואף היה נאנח: "מתי כבר יגיעו ימים של חורף, עת כפור בחלונות ואדים משוטטים, או אז אוכל להנות באמת מעישון סיגריה. חורף הוא הזמן הנכון לעשן, נקודה".
והזמן זז, וכבר עברו להם חודשים של חום, חודשים של הפשלת בגדים וקירוב הדבר אצל מזגנים קפואי שם, שקעו להן שמשות רבות, ולילות חמסין החלו פוחתים. ניצני סתיו נראו בארץ, ונפשו החלה צוהלת מפני הבאות.
אנשים החלו לובשים אפודות, נחליאלים מעטים נראו כאן ושם, ואת המדרכות המלאות באנשים משוטטי ליל, תפסו החושך, הרוח והעלים ה'משתלכים'.
מתי מעט נראו חומקים בצל הקרב, עטופים בבגדים מצומרים. מחישים את צעדיהם, פניהם קפואות, ומבטם אומר 'עננו' (בנוסח האשכנזי, העצוב).
• • •
פגשתיו בוקר סהרורי אחד בעודי רץ לדרכי, ממהר כמוהו מפני ממטר חולף. "מה חדש?" הוא שואל, ואני נד בראשי לאות כי טוב. הגענו למחוז היעד, ידי נשלפת מן הכיס החם ופותחת את הדלת הקפואה, מסמן לו להכנס ראשון, כג'נטלמן מן השורה.
"אל נא באפך", ענה לי, "חכה עמי רגע או שניים, עדיין לא הפרחתי עננה של בוקר". "לו יהי כדבריך", עניתי, אבל..", לא הספקתי להשיב עד תום, וכבר שלהבת קטנה הבעירה את אותו מקל קצר. "מתי נוסעים למקסיקו?", הוא שואל, ורק חסר רגש היה חולף על פני אותו הרעד שהיה בקולו, מבלי משים - מבלי להושיט יד לעזרה. ידו האוחזת במקל מרעידה ומכחילה, ובקושי רב הוא מכוון אותה אל פיו. "איך מקסיקו? זמן של חורף עכשיו, לא זמן של חופש", אני משיב בשאלה. "קשה פה בקור הזה", עונה המעשן ומוליך שוב את ידו אל פיו, "יום אחד!", פטרתי את שאלתו, ונבלעתי אל תוככי הבנין החם.
שבוע לאחר מכן התקשר אלי המעשן. "אולי תקפוץ לתה של בין ערבים?".
"בוודאי שאקפוץ! מזרע אצילים אנגלי אנוכי, ואין לך דבר טוב מתה של בין ערבים", עניתי בהמייה, נזכר בתערובות הנפלאות המצויות אצלו.
ישובים היינו סביב שולחן נאה, לוגמים בניחותא מן התה המשובח, נהנים מטוב טעמנו במנעמי החיים. השיחה גלשה למקומות שונים, עד שראיתי בעיניו של חברי את אות המצוקה: אישוניו שינו את קוטרם שוב ושוב אל מול פני הנדהמים. "ייתכן ובהלת הזהב שהייתה בזמנו בקליפורניה, לא נעלמה אי פעם מן העולם", השיב אותי חברי לעולם מוכר.
"אנשים תמיד מחפשים מקום לחפש בו", המשיך בהרהור העמוק. היו במוחי מחשבה או שתיים בעניין, אך ראיתי כי הוא עצמו נמצא הרחק אי שם. ידיו תפסו בעצבנות בכוס התה, עד כי יכולתי לראות את נימי הדם מאדימים להם. עיניו שוטטו ממני והלאה אל מקום אחר, נסתר מעיני שלי. "צריך להוריד את הזבל", קטע אותי שוב ידידי, ואני המכירו היטב ידעתי כי 'לא הזבל גורם - אלא דבר אחר'.
לו יהי, ויהי. ירדנו אחר כבוד במדרגות נופלות למוט כחמש קומות אימתניות, כשביד כל אחד מאיתנו שקית גדושה של זבל.
אך יצאנו את דלת הבניין, חברי המתנשף עצר לפתע, "מה זה עצרת?", שאלתיו. "עת עישון היא זו!" פטר אותי כלאחר יד. לא השבתי דבר, ידעתי כי 'אין דבר העומד בפני העישון', ואין רצון שיוכל לו. הרמתי את עיני אל השמים וראיתי את אותה עננה שחורה המאיימת להתבקע אי שם במרחבי הרקיע, הצצתי שנית על חברי והבנתי, נפל דבר.
מצאנו מחסה תחת אחד העצים, אנו רועדים כעלה נידף, והעץ רועד כעץ - אסיפה גדולה של רעידות. העץ נטף עלינו בטיפות גדולות, מלא בכעס על כך שהסתתרנו תחתיו, והוא סופג הכל.
כולם היו נגדי. הרוח שרקה בעוז - מאיימת נמרצות על המאחז החדש, והמעשן ומקלו בידו תפוסים אחד בשניה, כביכול היו יכולים לעצור את הסופה כולה, הוא והיא. שקעתי במרחבי האבדון החורפיים, ולולי הזבל שהצליח לחלץ ממני חיוך באותו שדה קטל, אותו זבל שלא חיכה לאף אחד - וכבר התעופף לו בראשי חוצות, ונדמה היה כי הפך לאנושי, הייתי אובד לחלוטין.
ראיתי שתמה לה הסיגריה. "בא נעלה", שאגתי, מתמודד בחוסר הצלחה בקולות הזעם של הטבע. אמרתי, והתכוננתי למרתון קצר אל הדלת הגואלת. "אל נא!", קטעה היד המעשנת את רצף הבריחה, "הלא ראית את הנעשה - הרוח עישנה לה את שלי, ומוכרח אני לאחת נוספת, אם לא ומתתי.
מה עוד שאינני יודע מתי תבוא לה הסיגריה הבאה, שער בנפשך לעלות ולרדת שוב את אותן חמש הקומות - ראותי של מעשן הן, וקשה עלי הריצה. אנא, עשה עמדי את חסדך האחרון, השאר כאן ונתמודד יחדיו בתוככי הסערה".
'כאשר אבדתי, ואבדתי - אבדתי', בגדיי כך או כך מלאו במים, ראשי נטף כאילו היה ענן, ואוזני כחולות באופן אירוני כזריחה של קיץ, חסד הוא הדבר האחרון שנותר לי לעשות - נשארתי שם, פסיבי לחלוטין.
"היכן הזבל?", שאל כשגמר את הסיגריה. "כנראה ששב אל הבית", עניתי בסרקזם של אדם החי על הקצה. "וכי נטרפה דעתו להשאר כאן?" תמהתי, בזמן שניסיתי לייבש את פני הרטובים בחולצתי הרטובה, ללא יכולת.
שאבנו כח מן הלא נודע, ומעדנו - רצנו אל דלת הכניסה, הוא הגיע ראשון, על פחמימות ראותיו. כשלתי אל הקומה השניה, ושמעתי את דלתו נפתחת. כשנפלתי פנימה אל דירתו, ו'מד הנשמה' הראה בגאון על הספרה האדומה - אפס, קידם את פני ידידי הצוהל, "הכנתי לנו שתי כוסות תה חדשות, אחרי הכל עברנו יום קשה", אמר, גאה בעצמו.
שתיתי בכבדות את הכוס השניה, מנסה לחוש אם רק ידי השמאלית איננה מרגישה דבר, או אף ידי הימנית.
כשחברי החל לדבר שוב על הזבל אחרי חצי שעה, התחלתי לחשוד. וכשעיניו תפסו מבט מצועף, ומפיו נפלט המשפט "חייבים להוריד את הזבל", תפסתי את רגלי, וברחתי כל עוד רוחי בי. מעולם לא רצתי מהר יותר, ראיתי את חיי חולפים סביבי במהירות של אור, ובאותו הזמן לא ראיתי כלום. הגעתי אל ביתי רטוב, יגע ומפוחד. התקשרתי אל חברת הסלולר, ושיניתי את מספר הטלפון. מאותו היום בחרתי במסלול אחר בדרכי בבוקר, אין סיכוי שאני פוגש אותו בחורף.
בקיץ אתקשר אל ידידי שוב, אחרי הכל, תמיד תשאר בי אהבה לתה משובח של צהריים, ולזכרונות מתוקים..
הצגת כל התגובות