נמצאים אנו בתקופת מלחמה. בארבעים וחמישה הימים החולפים, קיפחו יהודים קדושים את חייהם והקריבו את נפשם למען העם היושב בציון. עולמן של משפחות רבות חשך בעדן, עקב השכול שנפל עליהן כרעם ביום בהיר. ועדיין, גם בנקודת זמן זו זקוקים אנו לרחמים מרובים כדי לצאת מהמצב הבטחוני המורכב - שבאופק לא נראה עבורו פתרון.
בכל רגע נתון, המצב השורר בארצנו הקדושה עלול להתלקח שוב כערמת עצים רווים בחומר תבערה, שכל גפרור יכול להבעירם עד לב השמים. אבל אז אנו מתבוננים בלוח השנה, ונזכרים שתקופת 'בין הזמנים' הגיעה. וכאילו כלום לא קרה – אנו נוסעים כמדי שנה לתקופת החופשה המסורתית: מהלכים בוואדיות ובנחלים, מטפסים בהרים ובפסגות ונהנים מתקופת החופשה כאילו מאום אינו מתרחש ברחבי הארץ.
מפורסם וידוע שרבים מגדולי ישראל במשך הדורות יצאו חוצץ נגד חופשת בין הזמנים שמונהגת בישיבות ובתלמודי התורה בזמן הקיץ. הניסיון הוכיח שחופשה זו מחלישה ואף לעיתים מנטרלת מלימוד התורה את ה'צאן קודשים' שעל הבל פיהם קיים העולם, ואת הבחורים שהינם דור העתיד של עמנו.
הקימה בבוקר אצל תלמידים בתקופת בין הזמנים מתאחרת בדרך כלל, ולעיתים גורמת לביטול מצוות קריאת שמע ותפילה בזמנה.
ביטול תורה היא אחת העברות החמורות ביותר (כמובא בספר הראשון של ספר התניא, וזה לשונו: "וכל שכן וקל וחומר במבטל איזו מצוות עשה שאפשר לו לקיימה כמו כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, שעליו דרשו רז"ל 'כי דבר ה' בזה היכרת תיכרת'"). עברה זו, בעוונותינו, מצויה מאוד בימים אלה, שבהם אין לילדים כל מסגרת ומרות שתחייב אותם ללמוד תורה.
במיוחד כואב הדבר לאור מה שמובא בספרים הקדושים, שמט"ו באב מתנוצץ האור של הימים הנוראים, ובשל כך נהוג במקומות רבים לכתוב בתאריך זה את הברכה 'לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו'. חז"ל אף אמרו שהחל מט"ו באב צריך להוסיף בלימוד התורה בלילות, וכל המוסיף, יוסיפו לו שנים לחייו.
ועברה גוררת עברה: הוואקום שנוצר בסדר יומם של התלמידים בהיעדר מסגרת לימודית הממריצה אותם ללמוד – מביאה עליהם שעמום שתוצאותיו הרסניות, הן בגשמיות והן ברוחניות.
כאן המקום לשגר ברכת יישר כח ולחזק את ידיהן של אותן הישיבות הבודדות, שבמקום לשלוח את הבחורים לבתיהם – מעתיקים את לימודיהן למקומות אחרים ובכך מאפשרים לבחורים 'להתאוורר' ומעניקים להם את הגיוון הדרוש להם, מבלי לנתקם ממקור החיים – לימוד התורה הקדושה.
בייחוד אמורים הדברים בעת זו, כאשר המערכה על שלום יושבי הארץ עדיין בעיצומה, ואחינו בערי הדרום נסים על נפשם אחת למספר דקות אל המרחבים המוגנים בבהלה גדולה.
בתקופה כזו יש טעם גדול לפגם בתרבות הנופש שהתאזרחה אצלנו גם השנה. אף שחלילה זו אינה כוונת אף אחד מאיתנו – למתבונן מן הצד עלול הדבר להיראות כאילו לא ממש מעניין אותנו מה מתחולל בקרב אותן המשפחות שיקיריהן קיפחו את חייהם בבוץ הדמים העזתי, וכביכול אבלן ויגונן אינו טורד את מנוחתנו, חלילה.
כאן עשויה להישאל שאלה: מדוע שורות אלה נכתבות כעת, לקראת סיום ימי 'בין הזמנים' - כאשר משפחות רבות כבר שוהות באווירה הנינוחה של ימי הקיט הנעימים? וכי אין מדובר בחכמה שלאחר מעשה?
ביכולתנו להשיב, שאילו הדברים היו נכתבים בתחילת ימי 'בין הזמנים', היה זה בבחינת 'גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה', ואין טעם ללמד קטגוריה על יהודים המבקשים להחליף כוחות.
אולם כעת, כשכבר טעמנו את ימי ההבראה הנחשקים – אולי כדאי שנשקול לקצרם, על מנת שנשוב במהרה למסלול החיים האמיתי שבו עלינו לצעוד יומם ולילה – לימוד התורה וקיום המצוות ללא הפרעות ומכשולים.
ונסיים בסיפור קצר: לפני כמה שנים ניגש אליי הרב הצדיק המקובל רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א בבית הכנסת 'זכרון משה' בירושלים, ואמר לי שברצונו לספר לי דבר מה אודות מורי ורבי הגאון החסיד רבי משה וובר זי"ע.
התיישבנו על ספסל בית הכנסת, ואז סיפר לי הגר"ג רבינוביץ: "אני זוכר שבמשך שנים נהג רבי משה זי"ע לכתת את רגליו בתקופת בין הזמנים מדי שנה, על מנת לאסוף סכומי כסף עבור אברכים המעוניינים להישאר ב'כולל' ולא לצאת לחופשה. הוא היה מושיב 'כולל' מיוחד לבין הזמנים, והיה משלם להם מלגה מיוחדת.
"פעולה זו", המשיך ואמר הגר"ג רבינוביץ, "הניבה פירות, ואכן בזכותו של רבי משה זי"ע רבים נשארו לחבוש את ספסל הלימודים בכוללים בזמן חופשת בין הזמנים".
יהי רצון שזכות לימוד התורה תגן על כל יושבי ארץ ישראל, ונזכה לחיות בשלום ובשלווה עד ביאת הגואל במהרה.
המאמר מתפרסם ב"שמעו ותחי נפשכם".
הצגת כל התגובות