על ספת החיילים ברפיח | כשהוויכוח על גיוס חרדים חדר אל לב שטח האויב // חנני ברייטקופף וחיים אילוז

יום שני השבוע, השעה 11:30 בבוקר, אנחנו נמצאים בגבול עזה-מצרים-ישראל, הלב מפרפר, דקות לפני זה עוד קיבלנו התרעה על שיגור לעבר שדרות, שם גם הייתה נפילה, במקביל אנחנו עדיין תחת הרושם של פיגוע הירי האכזרי בשומרון שגבה את חייהם של שלושה בני אדם הי"ד, ודקות לפני שאנחנו שומעים על התקרית הקשה בצפון הרצועה, בה נהרגו למרבה התוגה שני חיילים ונפצעו עוד שניים באורח קשה.

כפי שיגורנו בא לנו והשאלה על גיוס חרדים עלתה על כל השולחנות סביבם התקבצנו בבתים המפוארים של המחבלים העזתיים, 850 מטרים מהים, בלב שכונת תל סולטאן בגזרת רפיח, המשמשים כעת את מיטב כוחותינו - אך לפני שנגיע לעיקר נעסוק קצת בחוויה שקדמה לשיחות שנמשכה כשלוש שעות.

כבחורי ישיבות שיצאו לעולם העבודה הסולידי יותר, שיא הקרבות שראינו היה בעת שהתעופפו סטנדרים בכל תחילת זמן אלול בפוניבז', או במשיכת זנבות סוסים בהפגנות הקיצוניים. עולם הקרב והמגע רחוק מאיתנו כרחוק מזרח ומערב, או יותר נכון כרחוק העיניים ממסך המחשב, בו אנו מקבלים את התיעודים של דובר צה"ל ומעלים אותם לטובת הגולשים הרבים שלנו.

בעבר אמנם השתתפנו בכמה מבצעים וחלקנו אף היינו באזורי הקרבות באוקראינה, אך לעזה מעולם לא נכנסנו, ולכן רמת הדריכות והריגוש בעת שחצינו את הגבול - היתה בשיאה.

מצד אחד ראינו את הדגל המצרי מתנוסס לו במעבר הגבול - שבו ותחתיו בוצעו ההברחות של אמצעי הלחימה לרצועה ומהצד השני ראינו את דגל ישראל וההשתלטות הצבאית על ציר פילדלפי, שנסלל מחדש וליבנו התרחב כמי נהר.

חיילי ומפקדי צה"ל, ייאמר לשבחם, התייחסו אלינו בכבוד ממש ואף הודו לנו שוב ושוב על שבאנו לראות את פועלם בשדה הקרב - זאת למרות שהגענו רעננים ומדושנים, עם חולצות לבנות מכופתרות, כביכול יצאנו הרגע מסדר א' בישיבת תפרח הסמוכה.

גם כאשר התחלנו לשאול שאלות ביטחוניות או להציג תפיסות ביטחוניות, הם המשיכו לענות בכבוד, הגם שהיתה תחושה של איזו מועקה כזו - כביכול, מי אתם חרדים פרזיטים שתגידו לנו מה לעשות, מה אתם יודעים בכלל מהחיים שלכם?

לאחר הסיורים הביטחוניים, התיישבנו באחד הבתים המפוארים בו מתגוררים החיילים והקצינים, וכפי מנהג המקום התרווחנו עם קפה בוץ לוהט בכוס לבנה מקרטון או מפח או מאיזו חלוקה של שי גראוכר, ופתחנו לרווחה את הנושא שכל הזמן ריחף מעלינו - סוגיית גיוס החרדים.

קצין גבוה ומרשים עם כיפה קטנה לראשו ואש בעיניים, היה הראשון לקפוץ, כשהוא מדבר בהיגיון רב: "לא אכפת לי בכלל אם אתם מתגייסים, זו אחת הבעיות האחרונות שיש כיום בצה"ל וגם אם כל החרדים היו מתגייסים, הרי היינו באותה נקודה היום, אני כמובן בטוח שכולם צריכים להתגייס ומי שלא מתגייס הוא רשע שצריך להתבייש בעצמו, אבל זה שהתקשורת מציגה את זה כבעיה הגדולה ביותר - זה פשוט שקר ואחיזת עיניים".

אותו קצין המשיך ללהג (כשאנחנו מתלהבים, הנה מישהו לטובתנו. ח"ב וח"א), כאשר מסביבו ראינו הרבה לוחמים זעים באי-נוחות, "הצבא לא רוצה לנצח, תראה איך מדירים קצינים דתיים, איך כל ראשי הצבא חושבים באותו ראש. אני הייתי מעל ל-280 ימי מילואים ואני מוכן גם להיות פה עוד חמש שנים, אם אני אדע שהצבא הולך לניצחון אמיתי ולא חרטוטים כפי שקורה עכשיו".

לדברי אותו קצין: "תראה את כל הקצינים הדתיים, עד שהיה אחד מוצלח, נתנו לו תפקיד חינוכי כראש אכ"א, למה לא מינו אותו לאלוף פיקוד דרום או צפון? למה את כל הקצינים הדתיים שבאים עם רוח קרב דוחקים לפינה? יש מלא דוגמאות לקצינים דתיים שחשבו אחרת והם נדחקו הצידה".

"כמו וינטר לדוגמא", הערנו, והוא השיב בזעם: "למה וינטר לא בפיקוד של צה"ל היום? ראית את הריאיון שלו? הצבא לא יודע להכיל קצינים כאלו, היינו שמחים אם וינטר היה מפקד עלינו בלחימה בעזה".

קצין נוסף שהיה במקום התעמת מולו ואמר: "נכון, אנחנו חלוקים, אני גם קורא "הארץ" ומחזיק במרבית הדעות שלהם ואני חושב שאתה הזוי וטועה, המטרה הכי חשובה שלנו כעת כעם וכמדינה, זה להחזיר את החטופים בכל מחיר, לא מעניין מה המחיר, אני רוצה שיוציאו מפה את החטופים, גם אם זה אומר שכל ההישגים שהשגנו פה - ירדו לטמיון".

הקצין הוסיף ואמר משהו שאותנו לפחות צמרר בעוז הנפש שלו: "נכון הבאנו פה הישגים גדולים עם ציר פילדלפי וייתכן שחמאס יחזור ויהרוס את כל ההישגים ואנחנו עוד כמה חודשים נצטרך לחזור לפה ולהקיז פה עוד דם כדי לשחזר את ההישגים ואני בטוח שבתחילת התמרון יהיו עוד הרבה חיילים שימותו, אבל זה שווה את המחיר, אני גם מוכן למות למען המטרה הזו, בשביל זה התגייסתי לצה"ל".

בשלב זה, כשאור הזרקורים הוסט קצת מעל לגיוס החרדים, הרגשנו מעט יותר בטוחים במקום שלנו ואף התחלנו לחלק טיפים בנדיבות מלאה על מטרות המלחמה וכו' עם תובנות מעמיקות שכנראה הם שמעו פעם ראשונה - אך מהר מאוד גילינו שאין להם הרבה מה לעשות איתם.

חלפו הדקות, הצדדים נרגעו והנושא הבוער של גיוס חרדים חזר לשולחן הדיונים, לא לפני שהקצין הדתי הראשון, הזמין אותנו לבית ממנו הוא מנהל את הקרבות מול מחבלי חמאס, שהצריך הליכה מלאת אימה של שתי דקות. למה אימה? כי בדרך הקצרה נאלצנו לכתת רגלנו בין עשרות כלבים שהותירו המחבלים שנטשו את רפיח. אז התברר לנו מהלוחמים הגיבורים שיש שניים שמפחדים מכלבים - חרדים וערבים, ויהי לפלא.

"הנה הגיעו המשתמטים, בוא ננצל את ההזדמנות ונחייל אותם", אמר בקול מבודח אחד הלוחמים כאשר נכנסנו לבית הקצין המדובר, אך מאווירה מבודחת של הלוחמים שהיו במהלך ארוחת הצהריים שהכינו בשדה הקרב עברנו מהר מאוד לשיחה רצינית, בה אנחנו השמענו את דעתנו על סוגיית הגיוס ומנגד החיילים השמיעו את דעתם - שהייתה מגוונת מאוד וכל חייל כמובן חשב אחרת. ננסה לעשות בשורות הבאות מעט סדר - וזה חשוב, כי איננו יודעים כמה שיחות אותנטיות ולבביות כאלו באמת נערכו בשנים האחרונות. אגב, הדבר הכי חשוב וצפוי שגילינו הוא שכשמדברים - הרבה דברים נראים ונשמעים אחרת, גם כשאין הסכמה.

לוחם שנראה בעניינים החל להציג את עמדתו, לדבריו: "הרבה לפני השביעי באוקטובר כאב לי כל הקטע המסריח הזה שהחרדים עושים, כולנו (לכל אורך השיחה זכינו להפתעה מרעננת במיוחד. בעוד בכלי התקשורת מוצגת "דעה אחידה" כביכול הציבור רוצה בגיוס של כל החרדים, אך כל החיילים - מכל קצוות הקשת, כולל כולם - הסכימו לכך שבחור שיושב ולומד - שיישאר ללמוד. ח"ב וח"א) צריכים להתגייס ואין לאף אחד זכות להשתמט מהשירות".

לוחם מהוד השרון קפץ והתערב: "אני אמנם משרת ונותן מעצמי מעל ומעבר, אבל אני מרמת השרון, אתה יודע כמה משתמטים יש מהמחזור שלי? ואף אחד שם לא חרדי, פשוט לא בא להם להתגייס והם מצליחים להשתמט, אנחנו חייבים לנהל שיח הוגן, זה לא שרק החרדים משתמטים".

לוחם נוסף מיישוב בשומרון: "וואלה אתה מפתיע אותי, אצלי ביישוב גרים 150 משפחות, ו-147 אבות מגויסים מתחילת המלחמה, בוא נגיד שלא נעים לגבר להסתובב ביישוב שלנו, עד כדי כך שאחד מהחברים שלי נפצע באיזו תקרית והוא התחנן לחזור להילחם, כי הוא אמר שלא נעים לו להסתובב ביישוב, אצלנו כולם מתגייסים".

לוחם אחר מירושלים הוסיף: "יש פה בעיה מבנית של החרדים שלא מוכנים להתגייס, אתם פריבילגים, מה זו החוצפה הזו שאתם יכולים בכלל לבחור האם להתגייס או לא, למה לנו הייתה בחירה? מישהו שאל אותי אם אני רוצה? התגייסנו כי חייבים, וגם אם לא חייבים, איפה אהבת הארץ שלכם, איך לא קפץ לכם הרגש הזה בתחילת המלחמה, כמו שלכולנו פה קפץ - שהמדינה בצרה, אנחנו מגיעים, איפה אתם???".

אנחנו, שומעים בקשב רב את החיילים, ומנסים להשיב: "כולנו מסכימים שעד עכשיו הצבא לא באמת רצה חיילים חרדים, הצבא הלך לכיוון אחר ובאמת לא הרגיש צורך לשנות את עצמו עבור החרדים. רק עכשיו נעשים לפתע ניסיונות אמיתיים להקים חטיבה חרדית, שבה צה"ל לא יחנך את החרדים, אלא ילמד לקבל אותם כמו שהם ולהשאיר אותם כמו שהם - לפחות לפי ההבטחות, בוא נראה שהפיילוט הזה יצליח, הרי אתם לא מצפים שנשנה כיוון בבת אחת, נכון?".

בהמשך השיחה, ניסינו שוב ושוב להסביר את ההבדל השורשי, העמוק, האמוני, שמתחיל עוד מהחינוך בגיל קטן - איך שהם חונכו על הצבא - ואיך שאנחנו מחונכים ומחנכים, והדברים נשמעו להם לפתע הגיוניים יותר - למרות שהם התקשו להשלים איתם. הסברנו להם את הערך החרדי לשבת וללמוד תורה ולדבוק במצוות והסלידה שיש מאלימות או מקולות מלחמה, אמנם יש שינוי בחברה החרדית, נאלצנו להודות, אבל זה לא שעכשיו אם גדולי ישראל כביכול יפתחו את הסכר, נראה ריצת אמוק של עשרות אלפי חרדים לבקו"ם.

הקצין הדתי שהוביל אותנו לבית מזדעק: "הם צודקים, זו הבעיה שעליה אני מדבר, הרי הצבא החליט לסגור יחידות ואוגדות, אני יודע על כמה שנסגרו, ואני יודע שיש עכשיו 30 אלף לוחמים שיושבים בבית והיו יכולים לגייס אותם - לתפקידי לחימה. רק מה, עכשיו החליטו להתגולל על החרדים, כאילו רק הם הבעיה ואם הם יתגייסו, כל הבעיות בצה"ל ייפתרו - על זה אני מוחה ומתנגד לכך בכל תוקף, זה גם לא ריאלי, ייקח הרבה שנים עד שהם יוכשרו היטב ויוכלו להחליף אותנו".

הקצין שכבר קראנו לו "הארץ", ישב בצד וגיחך: "הבחור הזה מדבר שטויות בקצב, דברים שקורים אולי בערוץ 14, יש פה נקודה ברורה, אני הורס את החיים שלי על מנת לתרום למדינת ישראל תרומה עצומה, אין שום סיבה בעולם שגם חרדים לא יעשו שירות משמעותי, לא מעניין אותי תירוצים כאלו ואחרים, לא רוצה הידברות, לא רוצה פשרות. רוצה גיוס לכולם ושהמדינה תאכוף את זה".

אנחנו מנסים להשיב לו: "בוא נדבר באופן רציונלי - מה אתה מציע? להיכנס לכל הישיבות עם זנזנות ולהתחיל לעצור בחורים? הרי המדינה לא יכול לכפות בכוח גיוס על מי שלא רוצה ואתה רואה שזה מרמת השרון אמר לך שגם אצלם יש אחוזי השתמטות גבוהים מאוד, ומה המדינה עושה, כלום? אז אתה מבין לבד שלמרות שאתה צודק בתיאוריות שלך, חייבים לבוא להידברות עם המגזר החרדי?".

עוד אנו מנסים להסביר להם: "האמונה שלנו היא חזקה ובלתי מנוצחת, לא אכפת לנו להתקיים מלחם וחרובים, העיקר שהמסורת בת אלפי שנים שלנו תישמר, אתה לא מבין שאם אל היה את החרדים, מדינת ישראל הייתה הופכת למדינת כל אזרחיה? אנחנו שומרים על הגחלת, אתם חייבים אותנו בדיוק כפי שאנחנו חייבים אותכם, אם לעם ישראל לא תהיה חבורת לומדים שמנותקת לגמרי מכל הבלי העולם, מבחינתנו, אין לנו זכות קיום".

לוחם נוסף שישב איתנו בספה העגולה הפלסטינית מנסה להשיב: "למדינה יש הרבה אפשרויות איך לכפות גיוס על חרדים, רק היא מפחדת לעשות את זה. אתם הצלחתם להתברג למעמקי השלטון, וכולם מפחדים לגעת בכם, ולכן אי אפשר לעשות כלום, מילא הערבים, הם אויבים שלנו ואנחנו לא רוצים אותם, אבל אתם לא אויבים חלילה, אפשר לגייס אתכם, יש את הפלטפורמה".

"רגע", אנחנו תוהים בקול, "אז הערבים יכולים לעשות ככל העולה על רוחם והם לא צריכים לתת למדינה כלום?".

כל החיילים עונים לנו מיד: "מה פתאום. אנחנו בעד שכולם יעשו שירות לאומי או אזרחי, הם חייבים לתת, גם מה שקורה איתם זו הזיה, רק לאף אחד אין אינטרס לעסוק בזה, כי הם לא בשלטון ואין שום ארגון שמאל שמעוניין להלחיץ את הפוליטיקאים שלהם - כמו שעושים למפלגות החרדיות, אבל בוודאי שגם הם חייבים לתת ולשרת".

לוחם נוסף בחדר מחזיר את הדיון למסלול ואומר: "אנחנו מדברים מכאב, אנחנו אוהבים אתכם, אבל אנחנו נמצאים הרחק מהמשפחות שלנו יותר מדי זמן ואנחנו אומרים לכם, יש מחסור אמיתי בסד"כ (סדר כוחות. ח"ב וח"א), חייבים עוד לוחמים, תהיו שליחים שלנו ותצאו מפה עם זעקה אמיתית למנהיגים שלכם, שחייבים לעשות מעשה עכשיו".

"תראו את גודל הצביעות", אנחנו משיבים להם, "כאשר אנחנו היינו בחורים, כל בחור ישיבה היה נתקל בשאלה 'למה אתה משתמט? למה אתה לא עושה צבא?', בשנים האחרונות, הדיון הזה נרגע והיה נדמה שחלף מהעולם, כי עבר חוק גיוס של לפיד, שהוא נתן פטור רשמי לבחורים שיוכלו לצאת לעבוד. אבל כעת, כאשר הימין והחרדים בשלטון, מנסים להעביר חוק שמוגדר חוק דרקוני ביותר שמעולם לא היה כמוהו, ובכל זאת כולם מתנגדים לו. למה? זו צביעות".

"וואלה", משיבים הלוחמים, "אנחנו עסוקים בלחימה ולא מספיק חקרנו לעומק מה מדבר החוק, אולי תגידו לנו במה מדובר".

"תראו", אנחנו מסבירים להם, "מאז חוק טל, אף אחד לא חלם להציע כזה חוק, אבל כעת יש חוק שעומד על הפרק, שמדבר על חמישים אחוזי גיוס תוך שבע שנים, על הסכמה שבטווח המיידי יגויסו כ-3,500 חרדים ממחזור הגיוס, לא סיפורים - אלא מעשים, ואותם פוליטיקאים, כדוגמת גנץ, לפיד וליברמן, שנלחמו על חוק גיוס של 30 אחוזי גיוס במקסימום בלי סנקציות או דרכים לאכוף, פתאום עומדים על הרגליים ומתנגדים לחוק ודורשים מאה אחוזי גיוס - למרות שהם יודעים שאין לזה שום היתכנות וזה רק יחזק את החרדים הקיצוניים, אך בכל זאת הם רצים לתקשורת שמגבה אותם ומספרים סיפורים - ואתם קונים את כל הלוקשים שלהם".

"נגיד לכם יותר מזה", אמרנו ללוחמים, "אנחנו מהבנתנו הקטנה לא רואים סרט שבו גדולי ישראל באמת מאשרים חוק כזה, כי הניסיון מלמד שבחור שיוצא מהמסגרת הישיבתית, כל החיים שלו יראו אחרת, גם אם הוא בטלן אך שוהה בישיבה, הוא מקבל ערכים והוא בונה בית של תורה ומצוות, זו הראייה של גדולי ישראל, שאסור לנתק בחור מהחמצן הישיבתי, כי ברגע שהוא יוצא מ"התיבת נח", הוא חשוף לכל הרחוב ולכל הבעיות ואחריתו מי ישורנו".

בשלב זה הלוחמים שהבינו את המורכבות מהצד החרדי, תוך שאנחנו מרחיבים ומסבירים להם על ההתנגדות החרדית לצבא ומסבירים את דבריו מעוררי הסערה של ח"כ יצחק פינדרוס השבוע וסערת דבריו של הראש"ל הגר"י יוסף, הם מתחילים להתרכך ומבינים שלא הכל רק שחור ולבן.

לקראת סיום השיחה, כאשר הקצינים בשטח מזרזים אותנו לעלות חזרה לג'יפ ההאמר הצבאי, אנחנו מקנחים בתפילת מנחה - קצרה כמובן, של פורמן שנמצא בשנת האבל על אביו.

אנחנו מסכמים את השיחה בכך, שיש נתק מוחלט בין מה שמשודר בתקשורת לבין מה שקורה בעם ואף הצלחנו להגיע למסקנה - בחור שיושב ולומד בישיבה הוא קדוש והוא תורם תרומה משמעותית להצלחת המלחמה, וכן, יש מקום להידברות בינינו, להקשבה - בזכותה אפשר להגיע לקצת אחדות בעם הקרוע שלנו, גם אם לא מסכימים על כל מיני דברים מסביב.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

ויש עוד מסקנה שעלתה מהביקור שלנו שחשובה מאוד לחיילים, אפילו שתיים: הראשונה - אנחנו מנצחים, ובגדול. מספיק להסתובב ברחובות רפיח החרבה כדי להבין איך נראית נקמה למי שהעז לשלוח את ידו בנו. קטענו לו את היד ואת כל הבתים, הכל. שילמדו לא להתעסק איתנו. והשניה - הם מוכנים לעשות הכל, אבל הכל - כדי להחזיר את החטופים הביתה. במהרה בימינו אמן.