מוצאי שבת פרשת 'בחוקתי'
אני רואה אתכם צועדים באלפים. חולפים על פניי, כולכם שמחים ומאושרים. חלקכם אפילו מברך אותי לשלום, אני משתדל לחייך אליכם.
אולם דמעה גדולה גדולה נמצאת בתוך ליבי.
אני רגיל לפקוד את קברו של רבי שמעון בר יוחאי בכל ערב ראש חודש, כך עשו הורי ואני ממשיך את המסורת שלהם. קברו של רשב"י אהוב עלי ביותר, ומחזיר אותי לבית אבא.
כל פעם שאני מגיע לקבר הרשב"י, אני מתמלא שמחה. אולם הפעם, כשהגעתי לקברו של הרשב"י, היה לי צער גדול.
לראשונה בחיי הגעתי לקבר הרשב"י, ביום השבת ברכב. כמה צער היה לי על כך.
ביום יום אינני מתהלך עם כיפה על ראשי, אולם שבת, כשרות, תפילין ותפילה במנין הם חלק מאורח חיי.
בגילי אין לי אפשרות למצוא מקום עבודה אחר, וסירוב להגיע לעבודה בשבת, כמוה כהכרזת התפטרות מן העבודה שלי.
כדי לשמור על הביטחון, כוחות הביטחון וההצלה עובדים בשבת, אולם יישנם דברים שניתן לדחות אותם.
אם היו מוציאים הודעה על-ידי כל הפלגים, שלא להגיע למירון עד יום ראשון בבוקר לא היה צריך להסיע את הכוחות בשבת בצהריים אלא במוצאי שבת.
אני לא מורגל בכתיבה, אולם את הכאב הגדול, שאיתו אני הולך (יחד עם רבים מחברי) חשבתי שיהיה נכון לשתף.
הכותב נמנה על אנשי כוחות הביטחון וההצלה שאבטחו את ההילולה במירון
הצגת כל התגובות