הערב נראה ככל הערבים החשוכים במחנה בוכנוולד. מנת הייסורים לא תמה. והגופות שעדיין בקשו להישאר בחיים חרף מצבן המתפורר המשיכו לנוע מתוך תשוקה לעבר הבלוק אלטסטער שחילק את מנת המרגרינה השבועית.
הוא תמיד היה נעמד במרכז הבלוק מחלק לכל אחד את מנתו אבל בסוף החלוקה אי אלו חתיכות זעירות נותרו דבוקות על גבי הקערה. הוא נהג להשליך אותם בזדון לרצפה. או אז היו מתנפלים האסירים המורעבים על קרקע מתפלשים האחד בגוויתו של השני, מתוך תקווה לצוד עוד קמצוץ אחד קטן, עוד מנת תקווה לקיבה ההומייה ולייאוש ההומה עוד יותר.
זה היה רגע מחריד. איש את אחיו חיים בלעו, עד זוב דם. והגרמנים מסביב צופים במחזה וצוחקים... כמה מציק ומהנה המחזה הזה שעה שהאסירים שלהם מכים איש את אחיו כדי קמצוץ מרגרינה...
אף שלא היה יהודי בצריף ההוא שלא סבל מייסורי רעב. רבים עמדו על נפשם ולא שלחו ידיהם במחזה המביש. מביטים היו בעיניים כלות על המתרחש, בערמת הגופות, ועיניהן צופיות בפיות שנפערו לאכול את התוספת שהשיגו בדם וביזע. אך רוחם עדיין משלה על ליבם. עדיין צלם אלוקים נשתמר בקרבם, ואין הם חפצים לענג את הצוררים במנת צחוק לעת ערב.
בין האנשים ההם עמדו שני ילדים האחד לולק (ישראל מאיר) כבן שמונה, והשני טולק (נפתלי) כבן תשע עשרה. לצידם כמעט מידי ערב עמד יהודי מבוגר ונשוא פנים שכל הליכותיו אמרו כבוד. הוא תמיד עודד את הנחשלים ותמיד חיזק את המתייאשים. באמתחתו היו מילות נחמה ומרפא כמו: "עוד קצת יהודים, החזיקו מעמד, עוד קצת והמלחמה תסתיים". הכל הוקירו את האיש וכבדו אותו כיוון שהיטיב אולי יותר מכולם לשמור על צלם אלוקים בגיא צלמוות.
והנה בערב ההוא שוד ושבר, מביטים הכול במעגל הגופות שמתאבק בקרקע, ובינותם בולטת דמותו של האיש המבוגר ונשוא הפנים. דמעות עומדות בעיניו של לולק הקטן. האם גם הסב הרחימאי הזה הגיע לדיותה התחתונה? הכול מביטים בו בעיניים מלאות כאב כאילו בישר להם את בשורת הקץ. צחוקם של הגרמנים נשמע לועג מתמיד ותהום העצב בעיני היהודים גדול עוד יותר. אך הישיש ההוא התרומם ניקה בגדיו מהאבק. חייך לכולם בהתנצלות ותלש ממעילו כפתור גדול. עכשיו היה ברור לכל כי נטרפה עליו דעתו.
איש לא התיק עיניו ממנו כמו מסרבים להאמין שסמן הכבוד האחרון אבד. והוא ממתין היה עד שאחרון הנאצים יצא מן הצריף.
ואז קרא בקול שהקפיא את כולם "יידען חנוכה!", (יהודים-חנוכה), על הכפתור הגדול מרח את מנת המרגרינה שהשיג בהתפלשותו. שלף את החוט שחיבר את הכפתור למעיל והניחו בתווך. ומכיסו הוציא שני גפרורים. הקהל כולו התקרב אליו הלום. הוא הצית את הגפרור וברך בקול גדול. הוא ברך והקהל ענה אמן מרטיט. עוד ברכה ועוד ברכה ואז הדליק את ה"נר".
השלהבת ריצדה והאירה את פניהם של היהודים שהרגעים המרטיטים הללו החזירו אותם באחת אל בתיהם ואל חיק בני משפחותיהם. אל חנוכה של הימים הטובים, אל מנורות הכסף, הלביבות והשירים והפזמונים. האנשים התקבצו יותר ויותר סביב הנר ההוא וסביב האיש שהצית בלבם את להבת הזיכרונות.
אך הקטן שבחבורה - לולק, הביט בכל אשר התרחש לפניו בפליאה אילמת. משהו בזיכרונו החל מתעורר בעקבות מעשיו המשונים של האיש. דמות פניהם של הוריו היקרים שאבדה לו במשך שנות המלחמה נתבהרה למולו פתאום והוא זעק בקול גדול "טאטע, מאמע", נופל בזרועות אחיו הגדול וממרר בבכי.
הסיפור נכתב על פי סיפור שסיפר הרב ישראל מאיר לאו באחת מדרשותיו.