ניר נכנס לבית-חב"ד בגלימה של נזיר בודהיסט. ראשו מגולח וזרועותיו חשופות. הוא סקר בעיניו את החבורות הרבות שיש אצלינו: מי בספות מי במחשבים מי במסעדה ומי בבית-הכנסת.
"לא הגעתי הנה בשביל לטייל. אני למעשה מחפש פה משהו אחר", הוא אומר בהתלהבות, "באתי הנה להגשים חלום של שנים!"
הוא מחליק על שמלתו האדומה ומספר לכל מי שרק רוצה לשמוע שהוא נוסע לתרגל תפילות ומדיטציות עשרה שבועות במנזר הבודהיסטי המפורסם 'קופאן'.
המנזר נמצא מזרחית אלינו והוא צופה על כל עמק קטמנדו. במנזר חיים כמה מאות נזירים בתנאים בסיסים ביותר.
"הודעתי להם שאני מגיע עוד מהארץ" הוא אומר, "אני יוצא לשם מחר לפנות בוקר. בתקופה בה אשהה שם, אני מתכוון להיות חלק בלתי נפרד ממערך הנזירים במקום".
הוא מביט בנו מזווית העין לראות כיצד אנו מגיבים. חזקי ואני מחייכים אליו ומציעים לו להצטרף ולשבת עם החבר'ה על הספות לשיעור הערב הקבוע. הוא מסרב בחיוך נבוך. הוא חש עייפות. ה'גסט האוס' (דירת אירוח) שלו נסגר מוקדם.. הרגליים שלו קצת כואבות..
השיעור מתחיל וניר שמכין לעצמו תה בפינה מוצא עצמו קרוב יותר ויותר. הוא לא יושב בשיעור חסידות, הוא רק מחכה שהתה יתקרר...
הערב אנחנו לומדים עם המטיילים מתוך פרק ל"ב בתניא. יושבים ומדברים על הקשר החזק שבין נשמה של יהודי לחברתה. 'ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם. רק הגופים מחלוקים'...
אנו משוחחים על הערבות ההדדית שקיימת בין יהודי ליהודי בכל מקום שהוא ועל כך שכל יהודי הוא למעשה שליח - שהמטרה שלו בעולם היא לתת ולהעניק משלו לאחיו. מה שיש לך משלך - שתף את אחיך בו.
ניר מתיישב על הספה אבל, מי יודע?! אולי זה באמת כי כואבות לו הרגליים?!...
לפני שהוא יוצא אנחנו מזכירים לו שחנוכה עוד שבוע. מציידים אותו בחנוכייה אחת בשבילו ועוד אחת אם יצטרך.
אנו נותנים לו גם את מספר הטלפון שלנו אם רק ירצה לשוחח איתנו מהמנזר. אנחנו כאן. בשבילו.
•
שנה חלפה. הנה כבר נר ראשון של חנוכה.
בית-חב"ד לובש חג וקישוטים. הסופגניות הריחניות ממתינות במטבח שממול, קורצות במשובה בעיני הריבה שלהן לחברים.
החנוכייה הגדולה ניצבת במרכז. מאות מטיילים ומטיילות ואנשי קהילה מחכים לרגע בו נברך על הדלקת הנרות.
"זוכרים אותי"? מפלס אלינו את דרכו בחור צעיר מהפתח. הוא לובש ג'ינס כחול וחולצה לבנה מכופתרת.
ניר.
"מה שלומכם? כבר שנה אני מסתובב במזרח. בחודשים האחרונים התמקמתי בהודו אבל החלטתי שאת חנוכה אני עושה אצלכם. יש לי משהו מיוחד לספר לכם", הוא משתלהב.
"אני מרגיש שיש לי ההזדמנות המיוחדת לסגור מעגל. הנה עוד רגע חנוכה. אין יותר סמלי מזה". הוא מבקש מאיתנו לגשת איתו לצד.
הקורסים במנזר קופאן היו מעניינים סך הכל. הוא לא התחבר אמנם לתכנים כולם, אבל החליט שהוא נשאר עד סוף הזמן שתכנן לשהות במקום.
מספר ימים לאחר שהגיע הוא הבחין בנזיר שתקן בעל חזות מערבית שנמצא באגף האחר של המנזר. הוא החליט לקשור עימו שיחה ומה רבה הייתה הפתעתו כשזה השיב לו בעברית צחה.
הוא הציג את עצמו בשם איתן וסיפר שהוא נמצא שם כבר מספר חודשים. אל המנזר הגיע איתן היישר משדה-התעופה של קטמנדו.
עוד הרבה קודם הטיסה למזרח, הוא בדק היכן נמצאים מקומות הריכוז של הישראלים והבטיח לעצמו שאליהם הוא לא יגיע.
הוא ביכר שלא להיתקל באלפי הישראלים הגודשים את ה'טמאל'. הנפש שלו מחפשת שקט ושלווה. כף רגלו רוצה מנוח.
במנזר הוא מתכונן להישאר לפחות לשנים הבאות . להתנתק מה-כ-ל; מההורים הלוחצים, מהחברים שאינם חברי אמת, מהחיים שהם מלאי סימני שאלה ואפילו לא סימן קריאה אחד.
יש לו תחושה שבבודהיזם הוא ימצא הרבה תשובות. בשביל זה הוא כאן וטוב לו.
יומיים לאחר-מכן, יושב ניר בחדרו ומביט בחנוכייה שהוא קיבל מאיתנו בבית-חב"ד. הדברים שהוא שמע עוד מהדהדים לו באוזן. מה כבר יקרה אם הוא ידליק אותה?! לא חוזרים מזה בתשובה, כן?
בהחלטה של רגע הוא רץ לחדרו של איתן ודופק על הדלת. איתן שקוע במדיטציה כשניר מתפרץ אל תוך החדר.
"הערב נר ראשון של חנוכה!!!", הוא אומר לו, "אתה יהודי ואני יהודי, בוא נדליק אותן יחד!!!!".
איתן מביט בו בגיחוך, אבל את ניר זה לא מעניין. יש לו בראש עכשיו את פרק ל"ב בתניא.
איתן הוא יהודי והוא אח שלו ומה שיש לו משלו כעת היא חנוכייה ועוד אחת שקיבל בבית חב"ד.
הוא מוציא את החנוכיות עם הנרות מהשקית ונותן לאיתן את הדף עם הברכות. "בא נדליק קצת אור בעולם!" הוא מבקש מאיתן.
איתן שותק כמה דקות ומביט בו ממושכות. הם מדליקים את החנוכייה ביחד ואז מצטרפת אליהם לורי, בחורה מהחדר הסמוך.
היא לומדת במנזר קורס בשליטה עצמית. מספרת שגם היא יהודייה מהולנד.
ניר מספר להם בשקט את מה ששמע בבית-חב"ד ומסביר להם מהי המהות של יהודי. היא בוכה. שואלת אותו המון שואלות שאין לו אף תשובה עליהן. לאיתן, לעומת זאת, אין שאלות. הוא רק מקשיב.
מאוחר יותר כשהעייפות מכריעה את ניר, הוא נרדם בבגדיו על מיטתו של איתן.
כשהוא מתעורר מאוחר יותר, הוא מוצא את איתן עומד שעון על אדן החלון מתבונן בשלהבת הבוערת שבחנוכייה וכל הגוף שלו רועד.
כל השבוע שלאחר-מכן הילך איתן במנזר מהורהר עד שיום אחד לקח את תרמילו נפרד לשלום ויצא את המקום.
•
"לפני כחודש קיבלתי ממנו איימל", מספר לנו ניר, "הוא כותב לי שכל החיים שלו השתנו בזכותי". הוא מסמיק.
"הוא מודה לי על שהייתי השליח הטוב שהצית לו את האור. הוא כותב לי שנסכתי בו כוח. נתתי לו משמעות. שהשלהבות של הנרות השיבה אותו עד לארץ. אל המשפחה, אל החברים, אל המסורת".
ניר מחייך אלינו ומבקש אם אפשר לחזור וללמד שוב את השיעור הזה על הערבות ההדדית בין יהודי לאח שלו.
ואם אפשר גם עוד סופגנייה עם כמה שיותר ריבה.