חכם אחד טייל עם תלמידו הנאמן ביער.
בדרך, סיפר החכם על חשיבותם של סיורים בעולם על האפשרות להכיר אנשים ועל הלמידה שרוכשים מחוויות שכאלה.
לפתע הגיעו השניים לצריף דל בו התגוררו זוג הורים ושלושת ילדיהם. כולם יחפים היו ולבושים בבגדים קרועים ומלוכלכים. החכם התקרב לאב המשפחה ושאל אותו: "בסביבה זו אין מקורות עבודה והכנסה וגם לא מרכז מסחרי, כיצד אפוא אתה ומשפחתך מצליחים לשרוד?"
ענה לו האיש בשקט: "ברוך השם, יש לנו פרה קטנה ובכל יום הפרה מניבה כמה ליטר חלב..."
החכם הודה לו על המידע, הסתכל סביבו מספר רגעים נוספים, בירך אותו לשלום והלך לדרכו.
באמצע הדרך פנה לתלמידו וצווה לו: "חפש את הפרה הקטנה קח אותה לתהום שם ממול ודחוף אותה..." התלמיד המבועת התנגד למורו, התווכח עמו וניסה להניעו מבקשתו, הרי הפרה הקטנה הייתה אמצעי המחייה היחיד של אותה משפחה. אבל החכם לא ענה לו והלך משם.
התלמיד המדוכא ביצע את פקודת מורו. הוא מצא את הפרה הקטנה הוביל אותה עד לתהום, דחף אותה וראה כיצד היא מתגלגלת בין האבנים ומתה.
המראה הזה נשאר חרוט בזיכרונו...
כעבור מספר שנים, אכול רגשי חרטה, החליט הצעיר לעזוב את מורו ולחזור לאותו המקום כדי להתוודות בפני המשפחה ולעזור לה. כסף לא היה לו והוא החליט שיעבוד חינם בשביל המשפחה כדי לעזור להם לקנות פרה חדשה.
ככל שהתקרב למקום ראה שהסביבה השתנתה. העצים פרחו, הבית היה יפה ונקי והילדים שיחקו בחצר. הוא לא הצליח להבין מה התרחש, הוא הסתכל על הילדים, הם נראו גדולים יותר ובריאים, אך ללא ספק היו אלה אותם הילדים שביקר אצלם עם מורו לפני מספר שנים.
הוא פגש את אב המשפחה, שיבח את מראה עיניו ושאל את האיש: "כיצד הצלחת לשפר את המקום ולשנות את חייך?"
האיש השיב לו בהתלהבות: "הייתה לנו פרה קטנה שנפלה לתהום ומתה, מאותו רגע היינו חייבים לעשות דברים אחרים ולפתח מיומנויות חדשות שקודם לא ידענו שאנו מסוגלים להן, ככה הצלחנו להגיע להישגים שהינך רואה".
לסתור גג רעוע
הגמרא (תענית כ:) מספרת סיפור דומה על הנהגתו של רב הונא בזקנותו ועל "מילי מעלייתא" שנהג (גם בגיל כזה וברוב חכמתו שצבר עם השנים וניצל כדי לעזור לאנשים).
המנהג הטוב היה שבכל תחילת ימי החורף המעוננים, עבר רב הונא ברחובה של עיר וסתר כל גג רעוע.
אם בעה"ב היה בעל יכולת- היה בעה"ב כבר מתקן בעצמו את הגג, ואם היה נצרך לעזר אזי רב הונא היה עוזר ומתקן איתו ועבורו.
מהסיפור משמע שהמעלה איננה בתיקון (שהרי רב הונא תיקן רק לחסרי היכולת) אלא המעשה הטוב הגדול והבסיסי שעשה רב הונא עם כולם היה דוקא תהליך הסתירה!
בהוצאת אדם מאזור הנוחות המוכר והמוגן, המתוחם לו בגג הרעוע, בהוצאת ה"פרה" שממנה הוא מורגל להתפרנס וחוסמת אותו לחשוב יותר "בגדול", יוצר רב הונא לאדם כורח לתקן, להיות מאותגר, לבסס גג איתן חדש ומתוקן ולהתנסות בחוויה חדשה ושונה, במקום להתעסק אם בכלל בתיקונים ובטלאים של הקיים.
לחשב מסלול מחדש
בפרשת השבוע אנו נחשפים לתקדים היסטורי נדיר ויחיד במהלך כל שנות קיום העולם- "המבול". מהות המבול היתה לסתור את העולם שהיה קיים כמו שהוא, על שחיתותו ורעתו, ולעשות 'ריסטרט' לעולם חדש ומתוקן יותר.
לעומת זו, בסיפורה של סדום מצינו שאברהם אבינו נשא ונתן עם הקב"ה ובפועל אילו היו שם עשרה צדיקים היא לא היתה נהפכת.
נשאלת השאלה, מדוע באמת נח התאמץ במשך ק"כ שנים לבנות תיבה? הלא רק משפחתו כבר מנו בעצמם ח' איש, לא היה יותר קל לחפש עוד שני אנשים בלבד בס"ה- את הכי פחות גרועים, ולהחזירם בתשובה בפרק זמן קצר יותר מק"כ שנים מן הסתם, ובכך להשיג מנין אנשים שיכולים להציל את כלל האנושות?
שאלה נוספת: כמה זמן לוקח לאדם לטבוע? מספר דקות. לכל העולם – מקסימום – יום!
א"כ מדוע היה צריך להביא מבול אינטנסיבי של ארבעים יום וארבעים לילה?
הגר"א לאפיאן זצ"ל המשיל זאת למעשה בבית חולים שבו נכנסו אנשים חולים ויצאו מתים רח"ל, ולמרות כל הנסיונות להבין את פשר התופעה לא מצאו החוקרים את הסיבה והעלו חרס בידם, עד שלבסוף גילו שהחיידקים היו ספוגים בכתלים ונאלצו לשרוף את כל ביה"ח הישן ולהקימו מחדש.
בדור של נח לא היה עוזר להשאיר עשרה אנשים, כי הם היו "נדבקים" מחדש, גם עם מסכה וכפפות.
עד כדי שמובא במדרש שאפי' האדמה באותו דור הוציאה מעצמה כלאיים. רק נח ובניו היו מיוחדים, אך כל השאר היה מצב שבאווירה כולה היו חיידקים והרס. כזה דבר היה מוכרח להשמיד ולבנות מחדש!
רק לאחר מספר דורות, בעולם מתוקן יחסית מזיהומים, ניתן היה להציל את סדום ע"י 'אנטיביוטיקה' וחיטוי מקומי. הבניין הכי גדול לא מועיל מאומה כשהאווירה והסביבה הרסנית. לעיתים חייבים להרוס עולמות כדי לבנותם מחדש, לדחוף את הפרה עליה אנו תלויים ונשענים, להרוס את גג הבית המגן עלינו, רק על מנת למצוא תעצומות נפש לתקן עולם חדש במלכות ה'.
מה הפרה שלך?
לכל אחד מאתנו יש 'פרה קטנה' שמגבילה ועושה אותנו תלויים בה... 'בית מוגן' שקשה לנו לצאת ממנו, תפיסות שגויות, פרדיגמות של חשיבה ועשייה אוטומטיים שמונעים מאיתנו לצאת מ'איזור הנוחות' שלנו ולפתח את כישורינו ויכולותינו... להרחיב את שטח הראיה, השאיפה וההגשמה... אנו מסתפקים ומשלימים עם מה שהפרה הקטנה מייצרת עבורנו, עם חיי השגרה האפורים, ובכך מנציחים מצב של 'בינוניות' ומטה...
אם נמצא את הכוחות להעיז ולדחוף את אותה ה'פרה' שמכבידה עלינו אל התהום, נמצא אולי עולמות חדשים של אפשרויות שממתינות לנו. דווקא בסגר, בבידוד או במצב האישי והכללי המורכב בתקופה שכזו מכל הבחינות.
רק המעז מנצח.
הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה
ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים היומית בוואטספ: Merkazkuma@gmail.com