יעל משתפת:
מדברים רבות על תעסוקת נשים ועל תעסוקה בכלל. נכתב כאן על מזכירות, טלפניות, מטפלות, מורות ועוד. רק אותנו אף אחד לא זוכר. את ה'מחפשות עבודה'. קודם כל עליי לומר ללא שמץ של ציניות: זו עבודה בפני עצמה: לעבור כל יום על מודעות הדרושים, להתראיין אצל מראיינים מתנשאים, לשלוח קורות חיים, לקוות, לצפות ואף להתאכזב.
והתגובות של האנשים מוסיפות על הקושי והצער:
יש את המשפט המעצבן הזה: "איזה כיף לך, את בחופש". ובכן, לא כיף לי בכלל ואם את רוצה, אני משערת שאף אחד לא ימנע בעדך לצאת לחופש. חופש כזה זה אומר להיות כל הזמן עם תחושת מועקה, הן בגלל הלחץ הכלכלי והן בגלל התחושה הנפשית. ניסיון מציאת עבודה יכול להיות חוויה מתסכלת ומשפילה ביותר. תחושה של חוסר מימוש עצמי והיעדר ערך עצמי. לקבל תשובה שלילית זה שוב לשמוע שאני לא מספיק טובה. אז כיף גדול?! לא הייתי אומרת!
יש את המשפט המעצבן הזה: "אז מה את עושה כל היום?!" רוקדת, קופצת, הולכת לחוג בלט, מתענגת על טיולים בארץ. ממש לא. אגלה לכן סוד: אני לא משועממת. כאמא לחמישה ילדים אין לי את הפריווילגיה להשתעמם, גם אם אני לא עובדת.
ובהקשר הזה, יש נשים רבות שבטוחות שאם אני לא עובדת אני הראשונה שצריכה להתנדב לכל אירוע משפחתי או קהילתי. משהו שאני אכן עושה הרבה כשמתאפשר לי, אך גם לי לעיתים יש אי אלו עניינים פרטיים. קורה לי לא אחת שילדי השכנים מופיעים אצלי בדלת לאחר יום הלימודים, ללא כל תיאום: "אמא שלי אמרה שנבוא אלייך, אם היא לא תהיה בבית". הם אומרים במתיקות ולא אחת אני מוותרת על תוכניות אישיות משלי. כשהגיסות מחלקות את הנטל לקראת השבע ברכות המשותף שאנו מכינים לגיסה שמתחתנת, גיסתי שואלת בחצי קביעה: "לך יהיה זמן להכין את מנת הפתיחה והקינוח, נכון?".
כולן שוכחות פרט אחד קטן: באותו העת שאני בבית, אני נמצאת עם הילד בן השנה שצריך תעסוקה אונליין. אני לא שולחת אותו לגן או למעון, כדי לחסוך בכסף. אני בבית וממילא הוא איתי ברוך השם. והצהרים אצלי נראה כמו כל הבתים בעם ישראל ברוך השם. אז משועממת- אני לא!
יש את החכמות שאומרות: "ראיתי שמחפשים קופאית, ראיתי שמחפשים מטפלת". לקרוא את העיתון אני עדיין יודעת. לא שכחתי קרוא וכתוב. ואני מודעת לכך שאם ארצה, אוכל למצוא עבודה בתחומים הנ"ל. ובכל אופן יש כאלה שלוחצות: "את חייבת לעבוד במה שמזדמן, אין עבודה שמבזה את בעליה…" אני מודה להן מאד על העצות המועילות ומבקשת שאם אין להן הצעות רלוונטיות עבורי, שפשוט תחרשנה.
יש את הדעתניות שאומרות בנחרצות: "את לא מחפשת מספיק" או: "אם היית באמת רוצה, היית מוצאת".
הן לא טרחו קודם לבדוק את העובדות. הן לא מודעות לשעות והמאמצים שאני מקדישה לעניין. ההנחה שלהן, לעיתים נקבעת על בסיס חברה שבדיוק חיפשה עבודה ומצאה ולעיתים גם על זה לא…
אז לחפש עבודה, זה כמובן לא פיקניק ואני לא כותבת את כל זה בשביל להתלונן או להתמרמר, אלא רק בשביל לבקש: אל תזרעו מלח על הפצעים, גם אם אתם לא רואים פצעים, או לא חושבים שזה כל כך קשה למצוא עבודה.
•
ובכל אופן נוסיף כמה טיפים למחפשי עבודה. לא! לא טיפים למציאת עבודה! בטח כבר קראתם איך לכתוב קורות חיים או איך להופיע בראיון. הטיפים יתמקדו בחלק המנטלי:
הזכירו לעצמכם כמה אתם שווים
הזכירו לעצמכם כמה אתם טובים, מה הכישורים שלכם, היכן הצלחתם בחיים. זה לא חייב להיות בתחום העבודה. יש מספיק מקומות שבטוח חוויתם שם הצלחה.
אמרו תודה
זכרו לומר בכל יום תודה על הדברים הטובים שהתרחשו לכם. התסכול של מציאת העבודה לא צריכה לצבוע את כל חייכם. הסתכלו על הטוב ושמחו בו.
נצלו את התקופה
נצלו את התקופה לדברים שתמיד רציתם להספיק ולא יישמתם מקוצר זמן: זה יכול להיות, לימודים, העשרה, ספורט, ביקור משפחה, וכו'.
מסגרו זמן לאכזבה
אל תתנו לתחושות המאכזבות להשתלט עליכם. מותר להתאכזב ולכאוב, אך אסור שהאכזבה תנתב אתכם. הקדישו זמן מוגדר לספיגת אכזבות ובכל השאר פשוט פעלו. הסיחו את הדעת ושימו את הכעס בצד. זה לא יקדם אתכם במאום.
בהצלחה לכל המחפשים והמחפשות!!
•
רוצים לשתף מאתגרים/ חוויות/ סיפורים/ תובנות מהמשפחה, בית, ילדים, עבודה?- שלחו מייל לכתובת: rivky@kikar.co.il כתבו בנושא המייל: "שיתוף". שתפו מחייכם ואולי השיתוף יתורגם לכתבה שתסייע לרבים כמוכם.