העייפות משתלטת עליי. אני מעיפה את הנעליים וצונחת לתוך שינה עמוקה. צלצול הפלאפון קוטע את שנת הצהריים. יעל צורחת בקו. "תנחשי מי?". בבת אחת אני מתיישרת במיטה, מנסה לפקוח את עיני למקסימום. "נו, תגידי כבר". אני שואגת חזרה. מתחילה לגלגל במוחי את את האפשרויות. "ציפי, בטח לא. היא לא בתור". "דבורה?" לא יכול להיות. היא תפקדה כרגיל בימים האחרונים". "בתיה?" כן. בתיה.
אני שואגת בשמחה. מבררת עוד כמה פרטים: עם מי? היכן הוא לומד? כמה פגישות? היכן הוא גר? ומתי הארוסים?
אני מנתקת את הפלפון. אנדרלין חדש מוזרם בעורקיי. בתיה היא במעגל החברות הטובות. ההתרגשות בשיאה. בבת אחת אני שוכחת את שמונה שעות המסלול המפרכות, את המבחן הכושל, ואת העייפות. אני, מתלבשת, מתאפרת וממהרת ל'ווארט', להתחבק יחד עם בתיה.
עכשיו מגיע שבוע של הכנות לקראת הארוסים. אנו שלוש חברות נאמנות לוקחות תחת חסותנו את נושא הבר. במשך שבוע אני אופה עוגות, יוצרת פטיפורים וממלאה כוסיות מעניינות. אני יוצרת קשר עם כמה גמ"חים, אוספת כלים יפים לבר. את כל זה אני עושה, תוך שבוע של לימודים מפרכים ולמידה למבחן גורלי. ביום הארוסים, אני מבלה משעות הצהריים המוקדמות בעולם. נסחבת הלוך חזור עם הכלים העדינים, העוגות העדינות והמגשים. מעצבת ומארגנת. חדורה בחדוות יצירה. אני כמובן עושה את זה בהתרגשות ושמחה, על אף שאני יודעת שזה חסד של אמת. אני משערת שכשאני אתארס, בתיה תהיה עסוקה בעז"ה עם שיירת ילדים עליזה, היא וודאי תשכח את חברתה משכבר הימים. מעליי שיירת בנות מכובדת. ומי יודע מתי יזדקף גבי הכפוף?!
אך זה לא מפריע לי לעמול ולהשקיע, כי אני שמחה בשמחת חברתי. רק בעיה אחת מעיקה עליי. החשבונית המסתלסלת. הודעתי למשפחת הכלה כי אעזור בכל הנדרש לבר, אך לא פיללתי לאיזה סכומים אגיע. כל עוגה קטנה הסתכמה בממוצע של חמישים שקלים. הסכומים הלכו וגבהו. חיסלתי את הסכום בחשבון שלי ונאלצתי לבקש מההורים, תוך תקווה שאוכל להחזיר להם במהרה. היה ברור לי שמשפחתה של בתיה תבין שהמוצרים עלו כסף והרבה. החלטתי להמתין בסבלנות עד שיירגעו מההתרגשות וההמולה.
חלף שבוע, חלפו לו שבועיים ואני עדיין ממתינה. איני חשה בנוח לבקש את התמורה הקטנה. הם כמובן הודו מכל הלב, החמיאו ושיבחו. אך אני וצמד חברותיי המשכנו לחכות בנימוסיות שקטה.
היום כבר השלמתי עם הארוע. חברות טובות ממשיכות להתארס ואני תוהה לעצמי: זה נכון להתאמץ, לעזור בהכנת עוגות, בעיצוב והגשה. למרות המבחנים, למרות העומס בחיים האישיים. אבל מדוע שהמשפחה לא תציע לכסות את ההוצאות?
שימו לב- אירסתם? מזל טוב! אתם מקבלים בברכה את עזרת החברות. אך אל תשכחו לברר כמה כסף החברות הוציאו על הסיוע (ואני לא מדברת על עוגה אחת או שתיים שניתנות לרב בשמחה). אין זה מתפקידן לשלם אלפי שקלים על האירוע.
רוצים לשתף מאתגרים/ חוויות/ סיפורים/ תובנות מהמשפחה, בית, ילדים, עבודה?- שלחו מייל לכתובת: rivky@kikar.co.il כתבו בנושא המייל: "שיתוף". שתפו מחייכם ואולי השיתוף יתורגם לכתבה שתסייע לרבים כמוכם.
הצגת כל התגובות