במסגרת המאמצים הנואשים של חלק מהיושבים בציון להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה יש המנסים לבסס את התוקף המוסרי לקיומה של מדינת ישראל במנותק מהמחויבות לדת היהודית. אלו שאינם מוכנים להתבסס על התנ"ך כ"קושאן" שלנו על ארץ ישראל הנם חכמים דיים כדי להבין כי לא ניתן להישען עליו מחד בכל הנוגע לישיבתנו בארץ ישראל ולהתעלם מאידך מהחיובים הרבים הכתובים בו והמוטלים על כתפו של המקבל את אלוקותו של ספר זה. הם מבינים כי קבלת אלוקותו של התנ"ך ומנגד התעלמות מהוראותיו הנו מעשה מעורר גיחוך ואינו יכול להתקבל על הדעת.
כיוון שכך אלו ודומיהם נאלצים לטעון כי הזיקה ההסטורית לארץ ישראל של בני העם היהודי מייתרת את הצורך להאמין במקורה האלוקי של הדת היהודית. אלא שבטענה זו אין כל ממש מהטעמים הבאים.
אלו המשתמשים בזיקה ההסטורית מחליטים משום מה שזיקתם ההסטורית המעורפלת מן התקופה ה"מיתית" גוברת משום מה על זיקתם הרציפה והברורה של הערבים עד לימינו אנו, נוסף על כך הם מעדיפים לשכוח ולהשכיח מכח מה אותה זיקה הסטורית לא התפוגגה משך 2000 שנה כפי שהתפוגגו אלפי זיקות הסטוריות אחרות.
בזמן הצהרת בלפור האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל מנתה פי עשרה לפחות מהאוכלוסייה היהודית, היישוב היהודי הישן ישב כאן מאות שנים בשקט יחסי מבלי להקים עליו את האוכלוסייה הערבית , בעוד שמשהתבררו לערבים כוונותיהם האמתיות של המתיישבים היהודיים שהגיעו מחו"ל חלה בקרבם תסיסה המסרבת לגווע עד ימינו.
מסדר הדברים המתואר בתנ"ך עולה כי תחילת היישוב היהודי בארץ הקודש היתה בעקבות נישול שבעת העמים שישבו כאן, המאמין בתוקפה האלוקי של התורה לא רואה בכך בעיה שהרי העולם ברשותו של הקב"ה. מנגד המתכחש לתוקפו האלוקי של התנ"ך לא יכול להיעזר בזכות ההסטורית מהסיבה שתחילת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כרוכה היתה ב"גזל" אדמות מיושביהן, וברור כי אין בעובדת עתיקותו של הגזל כדי להפוך אותו לשריר ותקף מבחינה מוסרית.
קשה שלא להתרשם מהפער העצום בין האמונה האחידה, היוקדת, הנחושה והבלתי מתפשרת של הערבים-פלסטינים בצדקת דרכם ובדרישת הבעלות של על הארץ אל מול הבלבול, הערפול, אבדן הדרך והאפולוגטיקה הרופסת המאפיינים את הישראלים. אין כמעט צעירים פלסטינים המאיימים בירידה מן הארץ בעוד שישראלים למרבה הצער גודשים בהמוניהם את בירות המערב ואלו החיים כאן אינם מפסיקים לנפנף באיום הירידה מן הארץ. ניתן מכך להתרשם מי הוא זה המשוכנע יותר בתוקף טענותיו ובמידת אמיתותן.
בעוד שמהדיון הצבורי במדינת ישראל עולה כי יש מקום לטענות הפלסטינים באשר אין הן תלושות לגמרי מהמציאות, הרי שמנגד אין ולו סדק בעמדת העולם המערבי לפיה הקמת ישות מדינית עצמאית מערבית בלב לבו של העולם המוסלמי הנו מעשה אנטי מוסרי בעליל וזאת מבלי להידרש להתנהלות הפרגמטית שכל אחת ממדינות ערב בחרה לעצמה ביחס לסוגיה זו.
אי אפשר לרמוס
מדינת ישראל בחרה את האומות המערביות כמורי הדרך שלה, מסיבה זו מדינת ישראל מפגינה תלישות באורחות חייה ובתפיסתה התרבותית והמחשבתית מהמקובל במזרח התיכון ורחוקה מלהראות כמדינה שמקומה הטבעי הנו חבל ארץ זה. סביר כי זר שיביט מהצד יתקשה שלא להתרשם כי מדינת ישראל הנה השתלה מלאכותית במזרח התיכון כפי שדרום אפריקה היתה כזאת בתקופת האפרטהייד וכפי שאוסטרליה הנה עדיין כזאת בדרום מזרח אסיה. ככזאת לעולם יהיו אלה הישראלים שיצטרכו להידרש לשאלה מהי זכאותם המוסרית על ארץ ישראל בעוד שהפלסטינים יהיו פטורים מלענות על שאלה זו שהרי הם מתאימים ככפפה ליד לחבל ארץ זה של העולם.
כמו כן מדינת ישראל ה"מודרנית" מפגינה מגמת תלישות באורחות חייה ובתפיסתה התרבותית והמחשבתית לא רק מאזור המזרח התיכון האיסלאמי-ערבי אלא גם מבכל הקשור למוצאם, תרבותם ומקורותיהם של תושביה; לא ניתן לטעון מחד כי מדינת ישראל מהווה המשך רציף ולגיטימי של יהודי הדורות הקודמים כאשר מאידך היא עמלה להתאים את אורחות חייה למקובל במדינות המערב החילוניות באופן הסותר בתכלית את אורחות חיי אבותיהם. אי אפשר לרמוס את היקר והקדוש לדורות הקודמים ולנפנף באותם דורות קדומים כדי להצדיק את קיומה של מדינת ישראל החילונית בארץ הקודש.
למותר לציין כי לאמונה הערבית העזה בצדקת העמדה הערבית לפיה הקמתה של מדינת ישראל פירושה כפייה ברוטאלית של נטע מערבי זר במרחב ערבי מוסלמי על חשבון העם הפלסטיני ועל ידי אומות מערביות, וזאת אל מול הכרסום ההולך וגובר באמונה בצדקת הדרך בקרב הישראלים - כרסום שלו מאפיינים רבים וביניהם הירידה מן הארץ, ההתפוררות החברתית, הקפיטליזם שהחליף את האידיאליזם, התלישות מן המקורות עד כדי ניכור להם וכדומה – השפעה מרכזית ומכרעת על סיכויי השרדותה של מדינת ישראל.
יתירה מזאת, לו עם בעולם היה טוען לאיזו זיקה הסטורית מלפני 2000 שנה לחבל ארץ כלשהו ובשל כך היה דורש לחזור אליה ודורש בעלות עליה תוך שינוי סדרי עולם של העם היושב בה וכל זאת כי אבותיו המיתולוגיים מלפני 2000 (!!!) שנה חיו בה – כי אז היו מגלגלים אותו מכל המדרגות. שום בית משפט בעולם לא יקנה לעם כלשהו זכות ולו על דונם בודד על בסיס טענה שכזו, על אחת כמה וכמה כשהיא באה על חשבון אלה היושבים בה.
העובדה כי עם ישראל עבר שואה מחרידה ובלתי נתפסת אך בסמוך להכרעה על הקמת המדינה והעובדה כי למעצמות הקולוניאליסטיות - שעל שולחנן הונחה ההכרעה האם לאפשר את הקמת המדינה – חלק לא מבוטל במסע הייסורים של העם היהודי לאורך ההסטוריה, יצרו במסגרת נקיפות המצפון המערביות חלון הזדמנויות נדיר לקבלת תמיכה מערבית לצעד לא הגיוני שכזה על אף שפירושו היה התעלמות מדעת אוכלוסיית המזרח התיכון. כמובן שלא היה בכך כדי להניח את דעת הערבים וכיוון שכך זעמם על העוול שנעשה להם אינו מראה סימני דעיכה.
יש המוסיפים לטעון כי מדינת ישראל חבה את קיומה המוסרי לא לתנ"ך אלא לחוק הבינלאומי המקבל את קיומה, בתחומי הקו הירוק לפחות, כעובדה מוגמרת.
אי אפשר לנתק אותנו
ביחס לכך טוענים הערבים, ובעלי ה"זיקה" מוזמנים לנסות להתמודד מול טענותיהם, שכיוון שמאחרי אותם חוקים בינלאומיים עומדות בעיקר מדינות מערביות וקולוניאליסטיות שרדו בעמי העולם משך 400 שנה ושדדו אותם תוך דריסה בוטה וגסה של כמעט כל ערך מוסרי שניתן להעלות על הדעת, הרי שהנסיון לעטוף בעטיפות מוסריות כללי משחק פוליטיים שנוצרו על ידי אותם עמים דשנים ושבעים הנו מגוחך. השיטה המערבית הידועה להפוך כל ערך או נורמה שמקורה בעולם המערבי לבינלאומית או אוניברסאלית מעידה על לא יותר מאשר שגעון גדלות ושכרון כח. את חוש הצדק ואת תחושת האדם כי שנעשה לו עוול זועק לשמיים אי אפשר לטאטא בחוקים כפויים ומגמתיים של מחוקקים בעלי עבר מושחת ואימפריאליסטי עשיר שהרי חוש הצדק הוא למעלה מחוקים שכאלו.
את זכרונם של אלו התולים את קיומם כאן בחוק הבינלאומי ראוי לרענן בהחלטת האו"ם משנת 1975 שקבעה כי הציונות היא גזענות. כזכור שגריר ישראל באו"ם, חיים הרצוג, עמד על דוכן הנואמים שם והכריז בדרמטיות כי עבורנו החלטת האו"ם הנ"ל אינה יותר מפיסת נייר, גרסה קצת יותר מעודנת ל"אום שמום" של בן גוריון שכידוע היה חרד כל ימיו למוצא פיו של החוק הבינלאומי עד כדי כך שראה לנכון להצהיר "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". אכן מוזר שבן גוריון לא היסס מלהטיל בוץ ורפש ביסוד קיומנו בארץ ישראל ולבזות אותו בצורה שכזו.
אם העולם החליט שהציונות הנה גזענות, מדוע מדינת ישראל לא רק שלא הרכינה ראשה בהכנעה בפניו אלא בחרה להתקומם כלפי החלטה שהתקבלה במוסד הכה נערץ הזה ופעלה מאז במרץ לשם שינוי החוק? ממי הערבים יכולים לקבל שיעור מאלף בסוגיית ההתייחסות הסלקטיבית לחוקים הבינלאומיים, לא ממדינת ישראל?!
איך זה שמדינת ישראל מתעלמת, מלגלגת ואף רומסת את החלטות המוסד לו היא חבה את קיומו ולו היא מייחסת את ההצדקה המוסרית להקמתה? אם דעת האו"ם כה מכרעת עד שיש בה כדי לנקות את מצפוננו מהרג טבח ואבדן של אלפי בני אדם משני הצדדים הניצים – איך זה שבהתנהלותה היום יומית מדינת ישראל "מצפצפת" על המוסד הזה נוכח כמותן האדירה של החלטות אנטי ישראליות שקבל מוסד זה?
כיוון שכך קשה להתיחס ברצינות לטענה זו לפיה זכות הקיום המוסרי של מדינת ישראל הוא החוק הבינלאומי.
הנסיונות הבלתי פוסקים לבסס את קיומנו כאן על ערכים ותפיסות חילוניות המנותקות מהתורה ומהיהדות לא יצלח. מי שמחפש לנתק את עם ישראל מסלע קיומו יתקשה למצוא תשובה טובה למיליארד הערבים השואלים אותו – מה אתה עושה פה?!
הצגת כל התגובות