"אם אשכחך" | עלייתה ונפילתה של תוכנית אוגנדה בדרך לארץ המובטחת

קישינב - ניצוץ של זעם

מסע אל השטן: הרצל ברוסיה הצארית

במסגרת תוכניתו להצלת עמו, פנה הרצל ישירות לרוסיה, למרות שרוב היהודים ראו במשטר הצארי התגלמות של רוע. הרצל היה נחוש בדעתו להתעמת עם "השטן" עצמו, מתוך אמונה שיוכל לשכנע את הממשלה הרוסית לתמוך בציונות ולהפעיל לחץ על טורקיה למען אוטונומיה יהודית בארץ ישראל.

פניותיו הראשונות של הרצל לשר הפנים הרוסי ויאצ'סלב פלבה נענו, ואף תחינתה של כלת פרס נובל לשלום ברטה פון סוטנר לצאר שיקבל את הרצל נדחתה. למרות זאת, הרצל לא ויתר ובאמצעות האצילה הפולנייה, פאולינה פון קורבין-פיאטרובסקה, השיג פגישה עם שר הפנים הרוסי, ויאצ'סלב פלבה. פלבה, שנודע בכינוי "השוחט מקישינב", הביע עניין בהצעתו של הרצל לארגן הגירה יהודית מרוסיה "ללא זכות שיבה".

החלטתו של הרצל להיפגש עם פלבה עוררה רגשות מעורבים בקרב תלמידיו הרוסים. אחד מהם אף נסע לווינה כדי להזהיר את הרצל מפני פלבה, והציג "הוכחות חותכות" לכך שהוא היה אחראי לפוגרום בקישינב. למרות זאת, הרצל החליט לצאת למסעו לרוסיה כמתוכנן.

הרצל הגיע לרוסיה ב-5 באוגוסט, מלווה בד"ר ניסן קצנלסון, לאחר שעבר הליכים משפילים בכניסה למדינה. קצנלסון הזהיר את הרצל לנהוג בזהירות בפגישתו עם פלבה. פלבה קיבל את פני הרצל ב-8 באוגוסט בחיוך חיוור. במהלך השיחה, הבחין הרצל כי פלבה להוט למנוע דיון על קישינב בקונגרס הציוני הקרוב. פלבה הסביר כי רוסיה מעוניינת באחידות אוכלוסייתה ורואה ביהודים גורם זר, וכי יהודים רבים עניים ונוטים להצטרף למפלגות מהפכניות. פלבה הכריז על עצמו כתומך נלהב של הציונות, אך הסתייג משינויים בתנועה הציונית הרוסית שמתמקדת בלאומיות ובארגון יהודי בתוך רוסיה. הרצל הבהיר לפלבה כי מנהיגי הציונות הרוסים תומכים בו, אך גם מתנגדים לו, והשווה זאת למרד של מלחים נגד הקפטן שלהם. ואמר באירוניה לש הפנים הרוסי: עזור לי להגיע לחוף.

הרצל הציג לפלבה שלוש בקשות:

1. ממשלת רוסיה תלחץ על הסולטן הטורקי להעניק לציונים זיכיון להתיישבות בארץ ישראל.
2. ממשלת רוסיה תתמוך בהגירה יהודית לארץ ישראל באמצעות סבסוד.
3. הממשלה תאפשר לארגוני ציונות לפעול במסגרת תוכנית בזל.

פלבה הסכים מיד לכל שלוש הדרישות. לאחר שהרצל עזב, אמר פלבה כי לפני שפגש בהרצל "לא ידעתי שיש יהודים שאינם זוחלים". הרצל, מנגד, ראה בפלבה - "יצור חזק, ערמומי, בלתי מתפשר, שכל תנועה שלו היא התקפה מחושבת".

פגישתו השנייה של הרצל עם פלבה, ב-13 באוגוסט, הייתה חיובית עוד יותר. פלבה הודיע כי הצאר אישר את שלוש בקשותיו של הרצל, אך התלונן על המתקפות נגד ממשלתו בעיתונות הזרה, במיוחד על ההאשמות בדבר מעורבותה בטבח קישינב. פלבה הודה כי מצב היהודים ברוסיה אינו טוב, ואף אמר שאם היה יהודי, היה מתנגד לממשלה. הוא הביע את תמיכתו בהקמת מדינה יהודית עצמאית שתקלוט מיליוני יהודים, תוך שהוא מעוניין להיפטר מהחלשים והעניים ולהשאיר את "החכמים ביותר".

הרצל ביקש מפלבה להקל על מצב היהודים ברוסיה, ופלבה הסכים לשקול זאת. הוא מסר להרצל מכתב, שאושר על ידי הצאר, ובו הבטחה רשמית לתמיכה במטרה הציונית בתנאי שהציונים יעודדו את היהודים לעזוב את רוסיה למדינה יהודית בארץ ישראל.

הרצל לחץ על פלבה להתערב באופן אישי מול הסולטן הטורקי, ופלבה הבטיח להעלות את הנושא בפני הצאר. הרצל הבין כי פלבה מצפה ממנו למתן את הביקורת הבינלאומית על ממשלת הצאר, והיה מוכן לכך. הוא ראה בברית זו הזדמנות לקדם את מטרתו, וחשב "שניתן להשתמש ברוע כדי לשרת את הטוב".

באותו ערב נאם הרצל בפני קבוצת פעילים ציונים, ודאגה עלתה מהברית עם פלבה. מנהיגי הקהילה לא סמכו על הבטחותיו של פלבה. הרצל ביקש מהקהל להתמקד בפעילות ציונית, ולא בתרבות לאומית יהודית בתוך רוסיה, והזהיר מפני מעורבות בפעילות סוציאליסטית. דבריו לא התקבלו ללא עוררין, היו שטענו שאי אפשר להתעלם מהבעיות הפוליטיות הדוחקות.

בזמן שהותו ברוסיה, הידיעה על בואו של הרצל התפשטה במהירות, ועוררה שמועות רבות. יהודים רבים ראו בו מושיע, ואף הגיעו לסנקט פטרבורג ושאלו האם נכון שהרצל נרצח. הרצל, שדחה את כל האזהרות והאיומים על חייו, שאף לראות את סבלם של היהודים במזרח אירופה, את המקומות בהם "הסבל והכמיהה המשיחית היו גם הסיבה וגם ההצדקה העליונה למפעל חייו". המסע לרוסיה הצארית, על אף הסכנות והמורכבויות, היה עבור הרצל צעד הכרחי לקראת הגשמת חזונו הציוני, והיה בו ביטוי מובהק לתקווה של יהודי רוסיה למנהיג שיביא להם גאולה.

"שקיעה ואופק" : נפילתה של תוכנית אוגנדה

בבזל, התכנסו הנציגים לקונגרס הציוני השישי, כמו גל גדול ששוטף את החוף, כאשר פוגרומים קשים ברוסיה דחפו יהודים רבים אל חיק התנועה הציונית. אבל הרצל, האיש והחזון, לא היה אותו אדם שהכירו. הוא הגיע עייף וחולה, פניו חרושות קמטים וגבו כפוף, עדות למאבקיו ולביקורות שספג. זקנו, שפעם היה שחור פחם, הפך שזור בפסים אפורים.

הקונגרס סער, והתנגדויות למנהיגותו של הרצל הלכו וגברו. הרצל, שראה רק את מטרתו, כינס את ועדת הפעולה לפני הקונגרס, ושם חשף את משא ומתנו עם ממשלת רוסיה ואת מכתבו של פלבה. אך חברי הוועד הרוסים הזדעזעו מכך שהרצל לחץ את ידו של "הקצב מקישינב". הם התחננו שלא יפרסם את המכתב, אך הוא סירב.

ההצעה הבריטית להתיישבות יהודית באוגנדה הכתה כרעם ביום בהיר, והפעם לא רק בקרב הרוסים. אחד הנציגים מקישינב אמר בכאב: "במצב הנוכחי, היהודים הרוסים ילכו אפילו לגיהנום". עוזרו הקרוב של הרצל, אלכס מרמורק, כינה את התוכנית "מכת מוות לציונות". הרצל, היה מזועזע מהעוינות.

בנאומו בקונגרס, הרצל תיאר את האסונות שפקדו את העם היהודי, וביקש להציל את מי שניתן. הוא דיבר על הכישלון במשא ומתן עם הטורקים והבריטים בנוגע לסיני, והציע את אוגנדה כפתרון חלופי, למרות שאינה בעלת הערך ההיסטורי והציוני של סיני. הוא הבהיר כי אוגנדה היא "מקלט זמני" בלבד.

הנאום התקבל במחיאות כפיים, אך המתחים והאי-הסכמות רחשו מתחת לפני השטח. הסיעה הרוסית סערה במיוחד, כאשר חיים ויצמן טען שהבריטים יציעו הצעה טובה יותר.

המתנגדים הרוסים פתחו בשביתת רעב וקרעו מפה של מזרח אפריקה. מקס נורדאו, באופן בלתי צפוי, הגן על הרצל וכינה את אוגנדה "מקלט ללילה", ביטוי שעורר זעם נוסף.

באירוניה היסטורית, דווקא הסוציאליסטים הרוסים התנגדו בחריפות לתוכנית אוגנדה. חרף ההתנגדות, הועלתה להצבעה הצעה לשלוח משלחת מומחים לבדוק את אוגנדה. ההצעה עברה ברוב דחוק, אך חברי הסיעה הרוסית עזבו את האולם במחאה, כאילו ננטשה ציון לנצח. ליאון טרוצקי (מהפכן והוגה דעות קומוניסטי יהודי-רוסי - מייסד הצבא האדום) שצפה במתרחש, חזה באותה העת וניבא את קריסתה של התנועה הציונית.

כששמע הרצל על המחאה, מיהר הרצל לבניין הקונגרס, שם מצא את הפורשים נעולים בחדר. לאחר שהתקבלה החלטה לאפשר לו להיכנס, הרצל עלה לדוכן, חיוור וכפוף, ובקול רועד של אדם בודד, פנה אל המתנגדים. באותו רגע, קרא אליו אחד הצירים "בוגד". למרות הכול, הרצל הצליח, בנאום מרגש, להבטיח להם כי לא ינטוש את ציון, וגרם להם לחזור למושביהם.

בנאום הסיכום שלו, שהיה גם נאומו האחרון בכל קונגרס, חזר הרצל על ההצעה הבריטית כאפשרות זמנית, ואז אמר בעברית: "אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני".

>> למגזין המלא - לחצו כאן

תוכנית אוגנדה נפלה בסופו של דבר, והותירה את הרצל שבור, עייף ובודד. הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן. ביומנו, הרצל עוד הספיק לכתוב:

"הקונגרס השישי. ההמולה הישנה. ליבי דופק בעייפות. אילו עשיתי זאת למען הכרת תודה, הייתי שוטה גדול. אתמול מסרתי את דוחי לוועד הפעולה הגדול. הצגתי את אנגליה ורוסיה. לא לרגע אחד עלה בדעתם של מי מהם שעל ההישגים הגדולים ביותר עד כה אני ראוי למילה של תודה, או אפילו לחיוך.  

"במקום זאת, אדונים אלו... ביקרו אותי".