לאה, בחורת חמד מהמסולאות בפז, מהעטורות במידות נעלות ומלאות חן של פנים מאירות, מהגדושות ביראת שמים שליבן רך כמים, מתהפכת על משכבה בלילות. חלום ביעותים נדבק בה ואינו מרפה. בחלומה, היא עומדת מתדפקת על דלתותיהן של הסמינרים האשכנזים בתחינה ובבקשה "א-נ-א, קבלו אותי נא"! ולשמע בקשתה דלת עץ עתיקה – כבדת משקל ומאיימת – נטרקת בפניה התמימות בחוזקה. "למה!" "למה!" היא מוצאת עצמה מזדעקת בשנתה. "הרי אם לא אתקבל כאן, אצלכם, לאן אלך, לאשפתות? לסמינר ספרדי? מי יסתכל עלי? מי יספור אותי בכלל? בחור מ"חברון" לא ירצה לשמוע על "השידך" הזה! במקרה הטוב, יהיה זה פרענקעלך חתום זקן מ"פורת יוסף" העתיקה או מהישיבה של הרב מזוז מבני ברק...".
ובאישון ליל, הוריה של לאה שומעים זעקה מחדרה של הבת – ומגיחים לעברה לאלתר – "מה קרה"? "חלומות שווא ידברו..." "חלומות שווא ידברו..." ממלמלת לאה. "איזה חלומות"? מקמטים ההורים מצחם בדאגה, וגוררים את לאה שלהם לשיחת נפש בסלון הבית. "סתם, משהו לא נעים...", מסננת לאה ומבקשת את הדרך חזרה למיטתה. "לא, לא, לאל´ה מתוקה, בדיוק בשביל זה אנחנו כאן, לשמוע להקשיב, מה מעיק עלייך – ספרי נא!"
●
לאה, חיוורת קמעה, לוגמת מכוס המים מלאת האהבה שהניחה אמה לפניה, ומגוללת במהירות את חלום הביעותים שלה. הוריה שתלו עיניים משתאות זה בזו, חשו מבוכה גדולה. הזהו פרי עמלם? אביה, מבוגריה החשובים של ישיבת "פורת יוסף" ומתלמידיו המובהקים של הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, חש את הקרקע בוערת תחתיו. "אבל לאה..." הוא מתאפק שלא לצרוח מכעס "איך את חושבת מעכשיו על השידוך שלך, חכי יש עוד זמן! וחוץ מזה, אני לא מבין, מה, אני שגדלתי בישיבה ספרדית כשגדולי ישראל – ענקי רוח – סככו עלי בכנפיהם – לא טוב?! צריך חברוענ´ר כדי להיות אשת חיל? כדי להיות בת ישראל כשרה? כדי להיות אמא יהודיה אמיתית ופשוטה? מי, מי רבש"ע נטע בך את האשליות האלה?!..."
לאה, שגרונה חנוק ועינה מוצפות דמעות, מנסה להפיס את הכעס, ומבקשת שוב לחזור לחדרה – אבל אביה, לא מרפה. "עכשיו את אולי תעצמי עיניים, אני ל-א!" הוא פוסק. "אני מוכן לשבת כאן לילות וימים, לוותר על לימודיי בכולל ועל מנוחתי, עד אשר תתיישב דעתי – מה פשעי ומה חטאתי שכך ביתי מדברת? שאלו הם הרהוריה בלילות? מה אומרים לך בתיכון? מי אלו מחנכותייך? אני לא מבין – את לומדת בתיכון ס-פ-ר-ד-י בנשיאות מרן שליט"א, לא?!"
●
את יתרת הליל בבית, עד הפציע אור הבוקר – נותיר לדמיונכם הקודח. אביה של לאה, שהזדרז לתפילת "הנץ" – התייצב השכם בפתחו של התיכון בו לומדת לאה שלו. אגב, הייתה זו הפעם הראשונה בחייו בו ביקר הוא בתיכון. עד עתה, רעייתו, היא זו שעמדה מול מחנכותיה ומקום לימודיה של ביתו. המורה הראשונה שנקרתה בדרכו – שילמה את מחיר ליל העוועים שעבר. פאתה שהתבדרה ברוח, לא הוסיפה לו למצב הרוח השפוף ממילא, והוא שפך עליה קיתונות של טענות אודות השקפת העולם אותה רכשה כאן ביתו.
בינתיים, עד הגיעה של המנהלת הסתובב לו האב במסדרונות התיכון. לנגד עיניו, מתנוססים פרי עמלם של הבנות בתיכון – יצירות מיצירות שונות, פסוקי ומאמרי חז"ל, וגם... תמונות של גדולי ישראל. לא, לא שהוא לא מעריך את אותם ´גדולים´, אבל הוא לא מצא ביניהם גדול ספרדי אחד לרפואה... "כולם גדולים וחשובים, אבל איפה שלנו? איפה הרב עובדיה? הרב צדקה? חכם בן ציון? נ-א-ד-ה, הם לא ראויים להתנוסס כאן? ולי עוד יש שאלות מאיפה הגיע אלי חברונע´ר לסלון הבית..." סינן בכעס מבין שיניו.
והנה, היא הגיעה. דריכות התלמידות בפרוזדורים, העידה כי המנהלת נכנסה בשערי התיכון. כנשוך נחש, הוא זינק אליה ממקומו והחל להשפריץ... "איפה הרב עובדיה כאן, איפה?!" הוא זעק. "הרב עובדיה בפאה שלך? הרב עובדיה בהשקפה שלך? הרב עובדיה בפרוזדורים? הרב עובדיה בתכנים? אני רואה כאן – הרב עובדיה רק בשלטים! זה לא הרב עובדיה, זה הרב ´עבודה בעיניים´!" הוא לא יכול היה להבליג על כעסו. ואז, הוא הנחית את שאלת השאלות לשמה הגיע: "תאמרי לי נא, איך זה שביתי שלי, חולמת על סמינר אשכנזי ושואפת לחברוענ´ר שמן הסתם אחת הדרישות שלו לנישואין כדת משה וישראל – יהיו פאה וחדר ייחוד אותם אסר מרן שליט"א? איך זה שבשלטים מתנוסס שמו של מרן, אבל בלבבות של המחנכות כאן – כבר הבנתי – מתנוסס ביזיון לו ולתורתו רח"ל? איך זה שאתם כאן, מחנכים את בנותינו להפך הגמור מהחינוך אותו הן מקבלות בביתם..." קמץ האב הכואב באגרופו על השולחן.
●
נו, אבא יקר, אתה שואל איך זה שכך זה? ואני שואל איך זה שלא היית כאן עד עכשיו?! על הביזיון אותו חוטפים הספרדים עם בואם להפיל תחינה כדי להיכנס לסמינרים שלהם, אין שאלות. נכון, מוצדק, ואפילו משמח. די, מה נדבקנו אליהם? כשלא רוצים אותך, אל תתקרצץ בכוח. אבל לא זו השאלה, לא זו הבעיה. את השאלות האלה שהטחת במנהלת בהיותה של בתך בגיל התיכון, היה עליך להטיח בגננת עוד בהיותה בגן הילדים. מאז, אם לא ידעת, מלווה אותה השקפת עולם מנוגדת בתכלית לזו שלך. מנוגדת לרבנים אותם אתה מעריץ ורואה בהם את דמותו של הבית, ומנוגדת להלכות ולהליכות אותם אתה מנהיג על פי רבותיך.
הפאה שראית מתבדרת ברוח מעל ראשן של המנהלת והמורה של ביתך – רק היום, מתבדרת כבר 18 שנה בליבה הקטן וההומה של ביתך, התמונות של ´הגדולים´ אותן ראית מתנוססות לתפארה כעת, הן הדמות והחיקוי לביתך (מבלי להמעיט חלילה מערכם כלל וכלל) מיום עומדה על דעתה, השאיפה ל´בן תורה´ מזן אחר – אותו אתה לא הכרת, היא חלק אינטגראלי מתוכנית הלימודים עוד מגן הילדים. אה, כן, גם ´הסידור מלא´ – חצי חצי בדירה, בפיצוחים ובנעליים, גם זה כבר כאן – מאז... בוקר טוב – אבא יקר, גוד מורנינג. ברוך הבא למועדון.
הצגת כל התגובות