חג שביעי של פסח, קשור במיוחד עם האמונה בגאולה אמיתית ושלמה בקרוב ממש. בעוד שהחג הראשון ציין את הגאולה הראשונה ממצרים, החג האחרון מבשר את הגאולה המובטחת שאנו מחכים ומייחלים לה.
הבעש"ט הקדוש תיקן לקיים לקראת צאת שביעי של פסח את "סעודת משיח" - סעודה מיוחדת המבטאת את השמחה והביטחון בכך שנזכה לגאולה אמיתית ומושלמת. האדמו"ר החמישי לבית חב"ד, הרש"ב, הוסיף ותיקן לשתות "ארבע כוסות" לכבוד שמחת הגאולה השלמה, ממש כמו ששתינו "ארבע כוסות" בליל פסח על חדוות ההצלה הראשונה ממצרים. גם מסורת חגיגת ה"מימונה" שנערכת בקרב יהודי מרוקו במוצאי הפסח, נחוגה על ה"מימונה" שפירושה "אמונה" בגאולה העתידית והשיבה של עם ישראל לארץ ישראל.
אבל מה באמת הקשר בין החג החותם את הפסח לאמונה בגאולה העתידה? אדמו"רי חב"ד טענו שיסודו העצמי של החג - נס קריעת ים סוף - הוא הרגע שנטע את היסודות לגאולה העתידית ובישר את הקפיצה בין נס יציאת מצרים לגאולה העתידית.
---
הבה נתבונן במילים הפותחות את השירה הנפלאה, "שירת הים": "אז ישיר משה". המילה "אז" היא לשון עבר, כמו 'בעת ההיא', שכן לנוכח האירוע המופלא פרץ משה בשירה. ואילו המילה "ישיר" משמעותה הפוכה: בלשון עתיד. כאילו משה לא שר אז, אלא רק ישיר בעתיד. ולא ברור: הרי ברור שמשה שר על נס קריעת הים, איך יכול להיות אחרת? ולמה נאמר "ישיר" בלשון עתיד?
האבן עזרא (טו,א) משיב בפשטות שכן דרכו של המקרא: לפעמים, לשם יופי המליצה, מתארים בלשון עתיד אירוע שהתרחש בעבר. כמו (דברים א,מד) "אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן". הכוונה היא להרחיב את תחולת המשפט ולומר שהפעולה הייתה רבת משמעות ורחבת היקף. וכך בענייננו, השירה של משה וישראל חצתה מעבר לאותו הרגע עצמו.
אולם רש"י חורג ממנהגו להיצמד למשמעות הפשוטה של המקרא וממריא לפסגות של אמונה לפי דרשת חז"ל (סנהדרין צא): "מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה". שירת הים היא שירת העתיד, משה עתיד לשיר אותה בעוד אלפי שנים, כשיקום מקברו בתחיית המתים.
וכלום לא ברור: איך הגיעה לכאן תחיית המתים? מה פתאום החליטה התורה לרמוז כאן את נס הניסים, פלא אחרית הימים, הלעג הגדול לטבע שיחתום את הגאולה ויביא שמחת עולם על ראשנו?
זה היה לפני יובל שנים, בשיחת שביעי של פסח תשל"ב, כשהרבי מליובאוויטש העניק פירוש מדהים לדרשת חז"ל הזו: קריעת הים ביטאה את העובדה המופלאה, שהקב"ה משלים את המסלול ומביא גאולה אמיתית ושלמה. כבר קודם אירעו נסים מופלאים שלא היו כמותם, כבר לפני כן ביטא הקב"ה אהבה עצומה לישראל והציל אותם מאדמת מצרים – ולכן אפשר היה לחשוב שזהו זה. חצי נס הוא גם נס גדול וצריכים להודות על מה שיש.
אחרי הכול, הם כבר אינם נמצאים על אדמת מצרים, הם רחוקים קילומטרים משטחי עבודת הפרך, הגזירות האיומות של הטבעת הבנים פסקו וחלפו, ואולי זה המקסימום האפשרי. אין שלמות בחיים וגם זה חסד עצום יחסית לעולם השפל והגרוע הזה.
אולם בקריעת ים סוף התברר שהקב"ה לא הולך חצי דרך, הוא לא מסתפק בפחות מהשלמת התהליך. לא רק שהוציא אותם מאדמת מצרים, אלא גאל אותם מאימת מצרים. פרעה ומרכבותיו הפכו להיסטוריה רחוקה ולא נותר מהם זכר. לא רק הגלות הפיזית הסתלקה, אלא גאולה רוחנית ונפשית והלב שוחרר להתעלות אמיתית.
ואז פרצה שירה כפולה: על ההווה, וגם על העתיד - על נס תחיית המתים. משה וישראל הרגישו שהעולם אינו אותו עולם. משהו השתנה. כעת ניטעו היסודות להשלמת הגאולה העתידית עד רגע השיא שלה, בתחיית המתים. האור האלוקי שבקע את החושך בקריעת הים, הקיף וחדר את המציאות כולה וסימל כי יום יבוא ולא תישאר פינה שלא תהיה קשורה עם הקב"ה. גם המוות והכאב ייעלמו כלא היו, כראוי לעולם שנברא על ידי בורא מושלם שהוא חיי החיים, סמל הנצח.
- - -
יהודים יקרים, כמה שהדרשה הזו מדברת אותנו עצמנו: האמת היא שאנו עומדים בנקודת זמן היסטורית, שמזכירה בדיוק את השלב ההוא, בין יציאת מצרים לקריעת הים. אנו דור הניסים, שזוכה לחיות בתקופה שאבותינו לא היו יכולים אפילו לחלום עליה. כל הסימנים מראים שאנו קרובים מאי פעם לגאולת ישראל.
הנה אדם שביטא היטב את נסי התקופה הזו, איש שהכיר מציאות הפוכה ולכן יודע לפתוח את העיניים אל פלא הימים הללו: אחרי פרוץ המלחמה באוקראינה לפני כחודש וחצי, השתתף נתן שרנסקי באירוע כלשהו ואמר: "כשגדלתי באוקראינה היו המון לאומים. היו אנשים שהיה כתוב בתעודת הזהות שלהם 'רוסי', 'אוקראיני', 'גרוזיני'. זה לא היה משנה, אבל תואר אחד היה מכריע: 'יהודי'. זה היה כאילו יש לך מחלה. הזמנה לאנטישמיות. לכן בעוד שאף אחד לא פעל להחליף בתעודת הזהות את המילה 'רוסי' במילה 'אוקראיני', היו ששינו את המילה 'יהודי' למילה 'אוקראיני', כי זה היה הסיכוי היחיד להתקבל לאוניברסיטה ולא לחטוף מכות ברחוב.
"והנה הגיעו הימים הללו ומאות אלפי אנשים עומדים בגבולות, מנסים להימלט מהטרגדיה באוקראינה, ויש מילה אחת שיכולה לעזור להם. מילת קסם: 'יהודי'. אם אתה יהודי – יש מי שדואג לך, יש מישהו בתוך הגבול ובצד השני של הגבול שמחפש אותך. העולם התהפך: יהודי היא מילה חשובה, שמתארת אנשים בעלי מדרגה, שיש להם משפחה, שמישהו מחכה להם".
אבל הסימנים החיוביים אינם ניבטים רק בצד המואר, אלא אפילו בצד החשוך. גם האפלה אינה מוחלטת כפי שהייתה בעבר. נתבונן באתגר העיקרי של הימים הללו, המלחמה האכזרית באוקראינה: פוטין יצא למלחמה כשהוא שופע שחצנות. מי יעז להתחיל עם המדינה הגדולה בעולם, בעלת הצבא השני בחוזקו בעולם, ומעצמה גרעינית שמסכנת את הגלובוס כולו? שליט רוסיה אמר לעצמו: מי משליטי המערב, השבעים ואוהבי החיים הטובים, יעז לסכן את אספקת הנפט והגז ולגרום לעליית מחירים דרמטית בעולם כולו?
והיו לו את כל הסיבות לחשוב כך: כי ככה זה היה תמיד. אלפי שנים התקיימנו על הסיסמא "החזק שורד" ואיש לא חשב לעצור את הרודנים חסרי השליטה שרצו עוד. אלכסנדר מוקדון, ג'ינג'יס חאן או נפוליאון, לא התנצלו על תאוות השליטה. והנה באו ימים שהעולם כולו נעמד נגד המלחמה ותובע שלום. אין מדינה מכובדת שמעזה לתמוך גלויות ברוסיה ולהצדיק את המלחמה.
אבל מה קרה? עד לא מזמן הייתה המלחמה חלק מחיינו, כמו השלג והפריחה? כי אפילו הרוע אינו אותו רוע. גם המלחמה היא רוע כזה שיש בו התנוצצות של ימות המשיח.
משפט יפה אומר: אם אתה רוצה לדעת כמה רע – תקרא עיתונים. אבל אם אתה רוצה לדעת כמה טוב – תלמד היסטוריה.
נרחיב יותר אודות פלא הימים הללו: לפני 800 שנה ישב ענק הדורות במצרים ושרטט את העתיד. טרם נקרא דבריו, נחשוב איך היו נראים חייו: חיי הרמב"ם היו תמצית הייסורים של היהודי באותם ימים. הרמב"ם נולד בקורדובה בספרד, אבל בהיותו בן עשר, ברחה משפחתו בטרם תונף עליהם סכין השחיטה. שבט מוסלמי ברברי בשם "אל מוואחידון" כבש את כל צפון אפריקה, ממרוקו בדרום עד ספרד בצפון, והשליט את הדת המוסלמית. פלוגות "אל מוואחידון" היו אכזריות כמו כנופיות דאע"ש של ימינו והותירו שתי אפשרויות: להתאסלם או למות.
במשך עשר שנים לא מצאה משפחת הרמב"ם מנוחה. הם נמלטו מעיר לעיר עד שהגיעו לעיר פאס במרוקו, אך ברחו גם משם באימה והחליטו לחצות את הים התיכון ולעלות ארצה. הם הגיעו לעכו, אך כאן פגשו אויב לא פחות אכזרי: הצלבנים הנוצריים שעלו במסעי הצלב והכריחו להתנצר.
מוכה וחבול המשיך הרמב"ם למצרים וקיווה למצוא בה שקט. סוף-סוף החל להגשים את חלומו הגדול ולכתוב את חיבורו המונומנטלי. אחיו דוד שהיה סוחר נטל את פרנסת שתי המשפחות והרמב"ם היה יכול להתרכז בכתיבת ה"משנה תורה". אבל החיים היו מלאי סכנות ומתוך הים הגיעה הבשורה הנוראה: דוד טבע עם כל רכושו, והרמב"ם נותר שכול, ללא משענת כלכלית. היה עליו לפרנס את שתי המשפחות. הרמב"ם מעיד כי הוא שקע באבל ובמשך שנה התקשה לחזור לעצמו.
איך אמורה להיראות התחזית של אדם כזה אודות העתיד? הרי אדם גוזר את תפיסת העתיד מתוך חוויית העבר וההווה האישיים שלו וכיצד אמור הרמב"ם להעריך מה צפוי לעם ישראל?
בסוף הלכות מלכים מתאר ארבעה ייעודים נפלאים: א. הכבוד לעם היהודי: "זה שנאמר בישעיה 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ' - משל וחידה וענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר". ב. קיבוץ גלויות: "כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל". ג. שפע ושלום: "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר". ד. התפשטות חוכמת התורה: "ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם".
הרמב"ם טוען בלהט כי הרוע הוא זמני והטוב הוא נצחי. אף שסביבו נשחטו ונשרפו יהודים, הרמב"ם צפה שעם ישראל עתיד לעמוד בראש האומות. בעוד שהוא נאלץ לברוח מארץ ישראל, הרמב"ם צפה שעם ישראל עתיד לשוב בהמוניו לארצו. למרות שהוא עצמו סבל מעוני ושכול, הרמב"ם צפה עתיד של שפע. ובוודאי שהרמב"ם לא היה פנוי לעסוק בתורה בניגוד להבטחה האחרונה אודות העתיד.
ועכשיו ננסה לבחון האם היינו קרובים יותר להתגשמות הנבואות הללו? על הכבוד של ישראל בין העמים, כבר דובר קודם. ואם מישהו צריך הוכחות נוספות, די להיזכר בכותרת שהופיעה לפני שבועות אחדים בעיתוני העולם: "רוסיה ואוקראינה שוקלות לקיים את שיחות השלום בירושלים..."
על התקבצות ישראל בארצו, אין צורך להרחיב. דווקא ימי המלחמה הללו, חיזקו עוד יותר את העלייה לישראל. כך גם הכבוד ליהודי הדתי: אלפי שנים לא היה קל יותר להיות יהודי ואדם לא סובל מאפליה בגלל אמונתו. (עד לפני שנה וחצי ישבה משפחה שומרת מצוות בתוך הבית הלבן... חתנו ונכדיו של נשיא ארצות הברית צעדו לבית הכנסת בשבת חבושים בכיפה שחורה. ואם אסתר המלכה הייתה צריכה להסתיר עמה ומולדתה, כיום זה כבוד להיות שומר מצוות בכל מקום בעולם).
וכך ביחס להבטחת השפע: ברוב העולם יש יותר סיכוי למות מקוקה קולה מאשר מרעב...
ואולם כאמור לעיל, יכול אדם לומר שזהו זה, הגענו אל השיא וצריך להודות על מה שיש. וכאן מגיע נס קריעת הים ומזכיר: חצי גאולה היא לא גאולה. כל עוד לא הגענו אל היעד ואור ה' אינו מאיר בכל פינה בעולם – עוד לא השגנו את קו הגמר.
הרבי מליובאוויטש סיפר כמה פעמים על מנהג מעניין בבית חמיו, האדמו"ר הקודם. קריאת ההגדה של פסח הייתה נקטעת פעמים רבות בגלל חידוש רעיוני סביב השולחן, אולם היה קטע אחד בו האדמו"ר הקודם לא הרשה להפסיק באמצע: בקטע של "דיינו", בו הולכים ומונים בהדרגה את הניסים שליוו את אבותינו מהיציאה במצרים עד ההגעה לארץ ישראל ובניין בית המקדש.
הרבי הסביר שכאשר מדובר על התחום הרוחני, יש לנו נטייה להסתפק במועט. אם המצב נסבל, אם הוא לא נורא כמו אתמול, אנו מרוצים. כך מתארת שירת "דיינו", כי אילו התרחש רק נס אחד מכל שרשרת הניסים שליוו את אבותינו ולא היינו מגיעים בסופו של דבר לארץ ישראל – גם דיינו. אבל הרבי לא נתן לעצור כאן, כי חצי גאולה אינה גאולה. כשאנו חושבים על הטוב האמיתי הממתין מעבר לפינה - איננו יכולים להסתפק במה שיש.
למה הדבר דומה? מספרים על גביר ועגלון שנפלו בידי פלוגת שודדים. הקהילה היהודית התגייסה לשחרר אותם ואז פרץ ביניהם וויכוח: כל אחד טען שהוא הגביר והשני העגלון, ולכן מגיע לו סיוע כלכלי מהקהילה ביד רחבה, "די מחסורו אשר יחסר לו".
ברור שאחד מהם משקר וחברי הקהילה לא הצליחו להכריע. הרב הזקן והחכם הציע דבר כזה: תשאלו כל אחד מה חסר לו? הראשון ביקש כיכר לחם וצלחת דג מלוח, ואילו השני התחנן למברשת שיניים וצנצנת בושם... כך היה ברור מיהו הגביר ומיהו העגלון...
השאיפות שלנו הן אלו שמגדירות אותנו. יהודי נדרש לשאוף בגדול ולא להסתפק בכל החסדים עד עתה. נערוך אפוא שולחן ב"סעודת משיח", נרים כוס "לחיים", והמהדרין ישתו "ארבע כוסות", לכבוד שמחת הגאולה השלמה בה 'יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך ה' המלוכה' בקרוב ממש.