ליל הסדר, הלילה הגדול הזה שאנו עמלים לקראתו יותר מכל זמן אחר, קרב ובא. והנה, עוד מעט, נשב כולנו סביב שולחן הסדר ונאמר את מילות ההגדה המרכזיות: "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו. ואלו הם – פסח, מצה ומרור".
מה המיוחד בשלוש המילים האלו? מה המשמעות שלהן?
אלו שלוש מילים, שמבטאות, בראש ובראשונה, את אשר ארע לעם ישראל, אי אז, כאשר יצאו ממצרים. בני ישראל לקחו קורבן פסח, "על מצות ומרורים יאכלוהו", וזו הייתה ההכנה שלהם לגאולה הגדולה. הם עשו את שלהם, כאן, למטה, והשם יתברך, מלמעלה, עשה את שלו, והוציאם ממצרים באותות ובמופתים.
אבל למילים האלה יש גם לימוד מאוד עמוק, שאומר: "יהודי יקר, אתה רוצה לצאת ממצרים? אתה רוצה להיגאל? אז מה שצריך זה פסח, מצה ומרור!"
מה הכוונה?
כמו במצרים, גם היום, פסח מצה ומרור מסמנים את הדרך שלך לגאולה.
מרור – רצון בוער לשינוי
למה אנחנו אוכלים מרור בליל הסדר?
זכר למרירות שהייתה לנו במצרים. היה לנו מר! מאוד מאוד מר!! ובגלל המרירות החריפה הזאת, צעקנו להשם, בקשנו להיגאל, רצינו בכל הכח לצאת ממצרים, והמרור הזה – הוא ראשית צמיחת גאולתנו.
מה הכוונה?
יש מצב של עבד, שחושב שלהיות עבד זה דווקא דבר טוב. מביאים לו אוכל ומקום לינה, דואגים לו לסדר יום קבוע (גם אם לא נעים; אבל מאורגן ומסודר...), משבצים לו בתפריט שומים ואבטיחים... והוא לכוד כולו בתוך אשליית 'אהבתי את אדונִי'...
לעבד כזה אין סיכוי לצאת ממצרים!
בשביל לצאת ממצרים אתה צריך להרגיש שזה מר! לשנוא את העבדות. לחוש את הכאב. את השעבוד. כי רק אם אתה חושב שלהיות עבד זה נורא ואיום – אתה תצא משם בסוף. יבוא איזה רגע, שלא יעניין אותך יותר שום דבר, ואתה תמצא את הדרך להימלט משם. אל הגאולה.
וכך ממש זה גם בתוך הנפש, בכל תחום שהוא.
בעבודת הזוגיות, למשל. כל עוד יש בך תפיסה, שהכי טוב להיות לבד ולמה לך בכלל מערכת זוגית מחייבת כזאת שדורשת כל הזמן לתת ולהתחשב ולהקשיב ולהיות בשביל הזולת ולאבד מהפרטיות!... לא יהיה לך את הדחף האמתי והנחוץ כדי לצאת מעצמך ולהתחבר לזולת באמת.
מתי אתה מקבל את הדחיפה הפנימית לצאת מעצמך ולחרף נפש על הקשר הזוגי?
רק כאשר אתה טועם בכל פה את מרירות הבדידות וחש לגמרי את מאמר התורה 'לא טוב היות האדם לבדו', רק אז ורק משם נפתח הפתח שלך לגאולה.
פסח – לשחוט את העבודה הזרה
מה ענינו של קרבן הפסח?
לפני יציאת מצרים אמר הקב"ה לעם ישראל לקחת כבש, אליל מצרים, ולשחוט אותו. לא במחתרת ולא בחדרי חדרים, אלא לגמרי בפרהסיה, שכל מצרי ומצרי יראה איך לוקחים את הסמל שהם משועבדים אליו, ועושים ממנו צלי אש.
וכל זה למה?
כי עם ישראל היה צריך להשתחרר מהעבודה הזרה של מצרים, וכדי להשתחרר לגמרי, בלי להשאיר שום עקבות ושום צלקות, זה מה שהיה צריך לעשות – לשבור את הפסל המצרי ולשחוט אותו.
וכך זה גם בעומק הנפש.
לכל אחד מאתנו יש איזו עבודה זרה בראש, איזשהו תחליף שמבריח אותנו מהדבר האמתי. בטח לא במודע, אבל בשעבוד גמור. חלקנו עובדים את אליל הממון, אחרים את אליל הכבוד, או היופי, או ההצטיינות, או הקריירה, או הנראוּת...
ומה הבעיה בזה שאני רוצה קצת כסף או שחשוב לי להצליח בעבודה?
כל עוד העיקר אצלי זה העבודה הרוחנית והנפשית המוטלת עלי, וכל שאר הדברים הם רק רקע, זה בסדר. הבעיה בעבודה זרה זה שהופכים את הטפל לעיקר. וברגע שאתה עושה מהטפל עיקר – אתה מתנתק מהחיים, מהמסלול שלך לגאולה!
אם, למשל, חשוב לי מאוד להצליח בעבודה, כמה זמן ופניוּת ואנרגיה נשארים לי למגרש הזוגי? ואם אני עובד את אליל ה'הכול מושלם ואין שום בעיה', איך אני יכול להקשיב לאשתי כשקשה לה ולא בדיוק מושלם לה?
כי כדי להגיע לחרות אמתית, לצאת ממצרים ולקרוע את הים, צריך לדעת לשים פס על העבודות הזרות שלי, ולהתמקד בעיקר.
ואם יש לי פסח ומרור בנפש, הרי שאני מוכן לעוד עניין אחד עיקרי ליציאה הגדולה, והוא – המצה.
מצה – אמון מוחלט
מהי מצה?
הזוהר הקדוש אומר, שמצה זה לחם אמונה (נהמא דמהימנותא) וגם לחם של רפואה (נהמא דאסוותא)!
מה הכוונה?
אמונה זה לא התחברות למשהו שאני מבין ורואה בגלוי; בשביל מה שאני רואה בגלוי, אני לא זקוק לאמונה. אמונה אמתית מתחילה במקום שמסתיים השכל. איפה שאני לא מבין ולא רואה כלום – שם מתחילה האמונה.
וזה אחד הכוחות הכי עיקריים, שאנחנו צריכים לחזק כדי להגיע לקשר אמתי – עם השי"ת, עם עצמי, עם אשתי ועם הילדים שלי; את כוח האמון והאמונה, במה שקורה שם בעומק, לא בגלוי.
אם אני רואה, למשל, בבן הזוג רק את הגלוי, את איך שהוא נראה ועושה ואומר, אז אני מתחבר רק לחיצוניות שלו, שנראית לעיתים כטובה ולעיתים כרעה. אבל בשביל להגיע לחיבור אמתי ושלם, צריך להגיע לאמון מוחלט בטוב שלו. זה ברור לי שבן הזוג שלי הוא עצם הטוב! ואם הוא עושה שטויות? ואם הוא לא מבין אותי למרות שאני מסבירה לו ימים ולילות? ואם הוא נופל שוב על אותן טעויות?
אז זה לא הוא האמתי. זה האני הלא אמתי שלו, שכמובן צריך לעשות עבודה כדי להיחלץ ממנו אבל הפְּנים שלו שלם וטהור!
זו האמונה.
ואיך מגיעים לאמונה הזאת?
על ידי המצה בעצמה!
ומה מיוחד במצה, שעוזר לנו להגיע לאמונה?
המיוחד בה, שלעומת החמץ שמחמיץ לנו את התודעה בהתנפחות של גאווה, המצה היא לחם עוני, לחם ענווה.
וזה הסוד של המצה ושל האמונה – ענווה. וזה גם סודה של הנפש. אם אין לך ענווה ואתה מלא רק מעצמך, אז אין שם מקום לזולת, ואתה מחמיץ את ההזדמנות לחיבור. אבל אם יש לך ענווה, אז אתה יכול להאמין בטוב התוֹכִי, המוחלט, שלך ושל זולתך ולא להיצמד לכל ה'ראיות' הגלותיות על רוע.
ככה תוכל גם אתה 'לצאת ידי חובתך', ובזה לצאת ממיצריך ולהיגאל. בקרוב ממש.