"לפני פסח היינו מאוכזבות. כי חשבנו שאולי עד החג נחזור כבר לבית. כשהבנו שלא נחזור לחג, ניסינו אני ולירי אלבג לעשות את החג הכי חגיגי שאפשר" - כך סיפרה ניצולת השבי, אגם ברגר, בראיון משותף עם אביה שלומי, לגיליון החג של עיתון 'כפר חב"ד', במסגרת מוסף מיוחד "דרך אמונה" שהוקדש לראיונות עם חטופים והוריהם.
אגם סיפרה על ההגדה הבלתי שגרתית שקיבלה: "לירי, עימה הייתי ברוב תקופת השבי, החליטה להפתיע אותי והכינה מעין הגדות עם ציורים. היא לקחה דפים ממחברת שהייתה בדירה בה הוחזקנו בעזה, וציירה ציורים של פסח בעיקר. היא הסתירה את זה ממני כדי שזו תהיה הפתעה, ובליל הסדר הביאה לי את זה. אני זוכרת שכשראיתי את ההגדה שהכינה ממש בכיתי".
על החג עצמו, סיפרה אגם, בראיון לעיתונאי מנדי קורטס, "ניסינו לעשות את החג הכי חגיגי שאפשר. לירי לקחה קצת נייר כסף שהיה בבית והניחה על השולחן. שמנו מפיות. ניסינו שיהיה מעט יותר אוכל מבדרך כלל. אנחנו בבית אוכלים קטניות בפסח, אז את האורז אכלנו.
"אחרי הארוחה עברנו על החוברת שהכינה לירי. לא היה לנו כמעט עם מה לברך. נראה לי רק חרוסת הצלחנו להכין מתמרים. אני גם זוכרת שהנחנו בצד החדר כיסא לאליהו. בכלל, זה היה חודש שבו היה קצת יותר ירקות, אז עשינו סלט, תפוח אדמה. מה שהיה אפשר".
לדברי אגם, האמונה חיזקה אותה בשבי. "הרגשתי שהקדוש ברוך הוא שומר עליי", היא אומרת. "תחשוב יום כמו ה-7 לאוקטובר. יורים לכיוון שלי ואני נותרת בחיים. גם לפני זה האמנתי, הייתי מדברת עם הקב"ה לפני, אבל ביום כמו יום המתקפה זה היה הרבה מעבר. אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל כשהייתי במיגונית הדבר היחיד שאמרתי זה שמע ישראל.
"בהמשך בעזה הרגשתי שוב שהקב"ה שומר עליי. בהתחלה חשבתי שתוך כמה ימים הכל יסתיים ואני אחזור לבית. לא חשבתי אז שזה ימשך יותר משנה. במהלך התקופה היו פעמים שבהם, מטבע הדברים, נפלנו ברוחנו. אבל זה לא פגם באמונה שלנו, שהקב"ה דואג לנו".
אגם סיפרה בראיון על חג הסוכות שחגגה בשבי: "לקראת סוכות תלינו קישוטים בחדר. לירי לקחה ניירות ויצרה מהם שרשרת עיגולים כזו ותלינו אותה. אני הכנתי שלט שכתוב עליו 'חג שמח' ותלינו את זה. המחבלים לא הבינו מה אנחנו עושות".
ואיך הן ידעו על התאריכים העבריים? "ביקשנו שיגידו לנו. סוכות זה חג של שבוע, וכנראה שלפחות באחד מימי החג קלענו לתאריך הנכון. לקראת חנוכה, אגב, ניסינו להשיג נרות ולא הצלחנו. באחד הימים הביאו לנו נר חשמלי כזה והשתמשנו בו. באחד מימי החג, בחנוכה הראשון בשבי, בשנה שעברה, הביאו לנו נר אחד עגול והדלקנו אותו. זה כבר היה במנהרה. הוא דלק הרבה זמן, אולי בגלל החמצן במנהרה הנר דלק יותר מכפי שדולק בדרך כלל".
ומה גרם למחבלים להביא לכם נרות? "ממש ביקשנו. אמרנו להם שזה חג חשוב, של ניסים. הם גם רצו לסיים עם השמירה עלינו. הם בעצמם לא חשבו שזה יימשך ככה, זמן כה רב".
אגם מספרת ששמרה במשך תקופת השבי את הקישוטים לסוכה שהכינו ואת ההגדות המאולתרות. היא רצתה להביא את זה לבית, לזיכרון. אבל כלום לא הוחזר אליה. "הייתה לנו מחברת", היא מספרת, "וממנה הכנו את ההגדה. בכלל, היינו מציירות במחברת והמחבלים בדקו מידי פעם מה אנחנו מציירות. הם פחדו שנכתוב כל מיני פרטי מידע שאנחנו יודעות וכדומה. לירי הייתה יותר מציירת. הגיע שלב שהיו מתעניינים כבר בציורים עצמם".
אביה של אגם, שלומי, סיפר: "אנחנו חגגנו את פסח בשנה שעברה עם משפחות חטופים, שהתאחדו יחד במלון. כולנו היינו באותו מצב והרגשנו זה את זה. בשאר ימי חול המועד היינו בבית. לא היה חשק לעשות כלום. השנה אנחנו נחגוג עם המשפחה את חג החירות, את יציאת מצרים הפרטית שלנו. ועדיין הלב שלנו קרוע בגלל העובדה שיש משפחות שעדיין לא יוכלו לחגוג עם יקיריהן.
"ולמרות זאת אנחנו נחגוג את החג. זו מצווה עלינו, ואני חושב שזו גם התקומה שלנו, התקומה האמיתית. כמו שאח של אגם חגג בר מצווה כאשר היא הייתה בשבי. וחגגנו לו בשמחה הכי גדולה. כך נשמח גם בפסח, כי זה מה שמצווה עלינו וזה מה שירומם אותנו כעם, ולא יפיל את רוחנו".