פרשתנו, פרשת ויקרא פותחת את חומש ויקרא סדר הקורבנות, הספר המרכזי העוסק בתורת הקורבנות.
מעניין לראות שהתורה פותחת דווקא בדיני קורבנות נדבה – עֹלָה, מִנְחָה ושְׁלָמִים – ורק לאחר מכן ממשיכה לדיני קורבנות חובה, כגון חַטָּאת ואָשָׁם. לכאורה, היה מצופה שהתורה תפתח דווקא בקורבנות החובה, שכן הם באים לכפר על חטאים ועוונות.
אולם, הסיבה לכך קשורה לשעה הרצון הגדולה בה נאמרה פרשת ויקרא. עם ישראל זה עתה סיים את מלאכת הקמת המשכן, המקום אשר נועד להיות מוקד השראת השכינה בקרבם. באותה שעה נרגשת, ליבם של ישראל התמלא בתחושת התעלות ורצון עז להתקרב אל ה' מתוך נדיבות והתלהבות, ולכן הקדימו להביא קורבנות נדבה. רק לאחר מכן עוסקת התורה בקרבנות החובה, המתקנים עוונות ומזכירים את הצורך בכפרה.
יתר על כן, התורה מדגישה את מעשה ההקרבה עצמו, אך אינה מרחיבה בפרטי הכוונה והמחשבה, למרות חשיבותם הרבה. חכמינו ז"ל לימדו אותנו: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים", לכן מקדימה התורה את דיני קרבנות הנדבה על קרבנות החובה. בכך מדגישה התורה, ש דיבות-הלב היא ההקדמה הכללית לכל עניין הקרבנות. זו הנקודה העיקרית של כל הקרבנות, גם של קרבנות החובה.