פינתו של הרב יעקב גלויברמן: אחריות קולקטיבית | צפו

פרשת משפטים מכילה חמישים ושלוש מצוות שנמסרו לעם ישראל מיד לאחר מתן תורה, ואחת מהן היא המצווה: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן".

מצווה זו אוסרת על פגיעה, צער או עינוי של אלמנות ויתומים, ללא הבדל בין עשירים לעניים. הצער והכאב של האלמנות קיימים תמיד, ודמעותיהן אינן מבחינות במעמד כלכלי.

נשאלת השאלה: מדוע ניסוח הציווי בלשון רבים – "לא תענון" - ולא בלשון יחיד?

חז"ל מסבירים שהאיסור אינו חל רק על מי שפוגע ישירות באלמנות וביתומים, אלא גם על אלו שעומדים מנגד ושותקים. מי שרואה עוול מתרחש ואינו מתערב – נחשב אף הוא כמענה...

סיפור שממחיש את חומרת הדבר התרחש בימי החפץ חיים זצ"ל: אלמנה ענייה, שהתמודדה עם קשיים כלכליים, התגוררה עם ילדיה בדירה שכורה אך התקשתה לשלם את שכר הדירה. בעל הבית, שלא גילה רחמים, גירש אותה מביתה.

כאשר שמע על כך החפץ חיים, הוא הזהיר את בעל הדירה כי אלוקים אינו מוחל למי שמצער אלמנות ויתומים. ואכן, כעבור עשר שנים, אותו בעל דירה נפטר בייסורים קשים.

הקב"ה מכונה "אבי היתומים ודיין האלמנות", ודאגתו לחלשים היא מוחלטת. על מי שמצער אותם נאמר: "וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי". תפילותיהם של האלמנות והיתומים אינן נשארות ללא מענה – הן חודרות ישירות לכיסא הכבוד ומרעישות עולמות.