בפרשת השבוע, וארא, מספרת התורה באריכות את נפלאות ה' שגמל למצרים על ששעבדו את בני ישראל בפרך ובכל עבודה קשה. ידועה השאלה מדוע לקו המצרים, הרי בסופו של דבר הם קיימו את רצון ה' כפי שנאמר לאברהם: "ידע תדע... ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו, יג). אם כך, המצריים לא היו אלא ה"מקל" שבידי הבורא, ומדוע להכות את המקל?
הבן איש חי מתרץ את השאלה על ידי שימוש בשאלה ידועה אחרת. בפיוט "חד גדיא" מופיעה רשימה ארוכה של נאשמים, שכל אחד מהם נענש בגין האופן בו נהג עם קודמו. כאשר עוקבים אחרי המתרחש, מתברר כי החתול נהג שלא כדין כאשר אכל את הגדיא, אך הכלבא נהג כהוגן כאשר העניש את השונרא. אם כן, החוטרא שהכה את הכלבא עשה זאת שלא כדין, בעוד שהאש - נהגה כדין, המים - לא כדין, התורא - כדין, השוחט - לא כדין, ומלאך המוות ששחט את השוחט נהג כדין. אם כן, מדוע ה' העניש את השוחט?
התשובה היא: השונרא אכן נהג שלא כדין באכילת הגדי, אך מה לו לכלב להתערב בריב שלא שייך לו? האם הוא גואל הדם של הגדי? לפי זה, החוטרא שהכה את הכלבא הוא הצודק, ואם נמשיך את הרשימה בצורה כזו, נוכל להבין שמלאך המוות אכן אשם. על פי זאת, אשמתם של המצריים מתבררת: נכון שהקב"ה גזר על ישראל עינוי, אך מי ביקש מהמצריים להתנדב להיות השליחים לכך?
הוי דן לכף זכות
בספר שמואל (ש"ב יב, ד) מסופר כיצד נתן הנביא פנה אל דוד המלך וביקש ממנו לחרוץ את דינו של אדם שגזל את כבשת הרש. כשדוד גזר עליו מוות, אמר לו נתן: "אתה האיש" וגו'. ספרים קדושים מסבירים כי בשמים נוהגים באופן דומה כאשר דנים את האדם על מעשיו: כאשר אדם מבחין במעשה שלילי אצל הזולת ודנים אותו לחובה ולא לכף זכות, ייתכן שמשמים העמידו אותו בכוונה מול המקרה הזה, וכך הוא בעצם דן את עצמו.
לכן, יש משהו מרהיב בהבנה שפרעה הרשע חרץ את דינו במו ידיו. על פי דברי בעל הכתב והקבלה (שמות ה, ד), משה ואהרן היו פטורים משעבוד מצרים, וכשבאו אל פרעה לפעול לשחרור ישראל, הוא אמר להם: "אחרי שאתם בעצמיכם הנכם חפשי מכל עבודה – מה לכם להיות מתעבר על ריב לא לכם?". כלומר, פרעה הבין את העיקרון של "מתעבר על ריב לא לו", אך דווקא כלפי בני ישראל בחר להתערב ולהיות "התליין".
מקורות | קובץ ישורון