כולנו מכירים את ההלכה של "שנה ראשונה" שקיימת לגבי נישואין. מקורה בתורה בפרשת השבוע הבאה - פר' כי תצא (דברים כד,ה):
כִּי-יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה,לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא-יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל-דָּבָר, נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת-אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-לָקָח.
ההלכה הזו קובעת כי בשנה הראשונה "נקי יהיה לביתו" - כשהמטרה היא -"ושמח את אשתו אשר לקח".
וכמבואר בפסוק, בשנה הראשונה פטור הבעל מלצאת בצבא ואפילו מעבודות "עורפיות" כמו אספקת מים ומזון - פטורים בשנה הראשונה ,וכמבואר ברש"י שם .
המעניין הוא שההלכה הזו קיימת לא רק בנישואין. ההלכה של שנה ראשונה שפוטרת את האדם מלצאת בצבא קיימת גם באדם שבנה בית וחנכו או מי שנטע כרם וחללו, שבשנה הראשונה לבנין הבית ולנטיעת הכרם "אינו זז מביתו בשביל צרכי המלחמה" (רש"י שם בד"ה יהיה לביתו).
השאלה הנשאלת היא: בשלמא לגבי נישואין, אנו מבינים שהאדם נדרש להשקיע בשנה הראשונה בצורה אינטנסיבית - בבנין הבית וביצירת והעמקת הקשר, וממילא "נקי יהיה לביתו"; אבל מדוע קיימת אותה הלכה גם לבונה בית ונוטע כרם? מה פשרה של "ההנחה" הזו לטובת "עצים ואבנים"?
התשובה נעוצה בפרשת החוזרים מעורכי המלחמה שמופיעה בפרשת השבוע, פרשת שופטים. בפרשה מתארת התורה את סדרי היציאה למלחמה של עם ישראל, ובתוך הדברים מתארת התורה (כ,ה ואילך) :
ה וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל-הָעָם לֵאמֹר מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. ו וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. ז וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה.
שוב מוצאים אנו שלושה "פטורים" בחוזרים מעורכי המלחמה, בנה בית חדש ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ארש אישה ולא לקחה.
והתורה מנמקת לגבי כל אחד מהם - "פן ימות במלחמה", ואיש אחר יחנכנו יחללנו יקחנה.
נשאלת השאלה - מדוע אנו "מרחמים" רק עליהם? האם אין מקום לפטור גם אדם נשוי, בעל משפחה ואב לעשרה, שניצב למלחמה "פן ימות במלחמה" ותישאר אשתו אלמנה וילדיו יתומים?
או למשל, בעל מפעל שמעסיק ומפרנס משפחות רבות האם אין מקום לפטור גם אותו, "פן ימות במלחמה" ויותרו אנשים רבים ללא מזון ופרנסה?
האם עגמת הנפש שתיגרם לאלמנה וליתומים או מחסור הפרנסה לאותם העובדים אינו סיבה מספקת לפטור מעורכי המלחמה?
כמה תשובות נאמרו בדבר (ראה למשל את דעתו של ריה"ג המובאת בדברי רש"י בפסוק ח ועוד), ואנו ניגע באחת מהם.
חלק מרכזי מהעולם
כולנו בחיים "נתקלים" בכל מיני מקרים ואירועים שונים שמתרחשים בחיינו, כולנו מאמינים שכל פרט ופרט שקורה ומתרחש בחיינו הוא בהשגחה פרטית מדוקדקת, וכל דבר ש"מתגלגל" אלינו הוא בעצם "מגולגל" מלמעלה.
כך לגבי כל פרט ופרט.
אך ישנם דברים שהם מרכזיים יותר מבחינת תפקידנו בעולם הזה והם מהווים חלק מרכזי ומשמעותי מאוד בהשלמת יעודנו.
אותם הדברים הם חלק מאוד פנימי מאישיותנו ומנשמתנו והם הם עיקר התיקון שלנו כאן בעולם הזה.
שלושת הדברים הללו הם: א. נישואין - אישה. ב.מקום מגורים - בית .ג. פרנסה - "שדה".
הדברים הללו הם חלק בלתי נפרד מאיתנו, וכאמור לשם השלמת נפשינו ותיקונה, אנו מוכרחים להשלים ולתקן את עצמינו על ידי ובאמצעות שלושת הדברים הללו.
הבית חסר, הנשמה חסרה
והנקודה הזו שזורה במאמרי חז"ל רבים ונציין כמה מהם, ואגב כך נלמד על ההרמוניה המופלאה בין התורה שבכתב לתורה שבע"פ.
מאמר חז"ל מפורסם שכולנו מכירים בנוגע לנישואין הוא: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני". במס' סוטה (ב ע"א) מובא המאמר בתוספת משמעותית מאוד:
אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני.
גם הבית והשדה מוכרזים מראש, שלושת הדברים הללו כל כך משמעותיים ומרכזיים בחיי האדם שהם מוכרזים עוד טרם יצירתו.
במקביל, מאמר חז"ל נוסף ומפורסם הוא המאמר שמופיע במס' יבמות (סג ע"א):
א"ר אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר (בראשית ה) זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם.
כל עוד האדם לא נישא - חסר בשם ה"אדם" שבו - במהות הפנימית שבו ובהגדרתו כאדם. ושם באותו מקום מוסיף רבי אלעזר ואומר:
כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם שנא' (תהילים קטז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם.
ושם בדברי התוס' (בד"ה שאין לך) מבואר שכוונת ר' אלעזר היא גם ביחס לקרקע למגורים, וגם ביחס לקרקע לצורך פרנסה.
כך שגם חסר בבית ובמקור פרנסה הוא חסר בעצם מהותו ונשמתו של האדם - משום שכאמור, הדברים הללו הם חלק מהותי ומרכזי בנשמתו של האדם ובייעודו בעולם הזה.
אולי דווקא לכן קשה כ"כ עניין הזיווג והפרנסה כמו שחז"ל אומרים ביחס לזיווג "וקשה לזווגן כקריעת ים סוף" (סנהדרין כב ע"א), וכך גם ביחס לפרנסה אמרו חז"ל בפסחים (קיח ע"א) קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף.
דווקא בגלל שמדובר בדברים כל-כך מהותיים לנשמת האדם ולייעודו, קיימים יותר מפריעים ו"מניעות" מסביב. ולעתים עד שזוכה האדם להגיע ולהשיג את אותם הדברים נאלץ הוא לעבור כברת-דרך לא קלה .
ומאידך גיסא, לאחר שזוכה האדם ומשיג את אותם הדברים זוכה הוא לחסד מיוחד מעל - והדברים נושאים חן בעיניו וכמו שאמרו חז"ל בסוטה (מז ע"א):
אמר רבי יוחנן שלשה חינות הן חן מקום על יושביו (בית), חן אשה על בעלה (נישואין), חן מקח על מקחו (פרנסה).
הקב"ה מעניק לדברים חן מיוחד, למרות שהם באים בגזירה ונקבעים קודם יצירת הוולד, משום שהחן המיוחד הזה מקל על בני האדם בהשלמת ייעודם כדבעי.
שלושת הדברים הללו מכוונים כנגד שלושת הבחינות המפורסמות: עולם, שנה ונפש .
"עולם" מתייחס כידוע למקום,לבית - מגוריו של האדם.
"שנה" מתייחס לזמן, שקשור לפרנסה, (וכפי שידוע שברכת "ברך עלינו" שהיא ברכת הפרנסה קרויה גם "ברכת השנים", וזאת משום שהפרנסה תלויה גם בעונות השנה בירידת גשמים וכדו').
"נפש" מתייחס לנישואין, השלמת נפשו של האדם על ידי בת הזוג, וכנ"ל .
לא להפסיד את התיקון
יתכן כי דווקא לכן הקלה התורה ליוצאים למלחמה, לכל מי שארש אשה ולא לקחה (נישואין), בנה בית ולא חנכו (מגורים) נטע כרם ולא חיללו (פרנסה), והם כולם חוזרים מעורכי המלחמה - מכיון שיש סיכון שהאדם ימות במלחמה או אז הוא עלול חלילה להפסיד חלק מהותי ומשמעותי מאוד בתיקונו כאן בעוה"ז, וע"כ :"ילך וישוב לביתו".
ובמקביל, כפי שראינו בתחילת הדברים, הוסיפה התורה ונתנה "שנה ראשונה" לא רק לנישואין אלא אף לבית חדש ולכרם חדש משום שאנו צריכים לתת ולהעניק זמן של שנה לפחות כדי שהאדם יתחיל לכל הפחות להשלים את עצמו ולתקן את נפשו בדברים הללו.